בארץ זבת חלב ודבש
גר איש שהיתה לו פרה,
 שהניבה חלב  בשפע,
וכוורת רוחשת דבורים.
הוא הרבה לחלוב את הפרה
הכין שמנת וגבינה, וחבץ חמאה,
ושתה חלב לרוויה.
מדי פעם היתה דבורה
חגה סביבו ועוקצת אותו.
הוא היה שולח את ידו ומועך אותה.
יום אחד קצה נפשו בעקיצות
והחליט לנקום בדבורים העוקצות.
הוא הכניס את ידו לכוורת
כדי למחוץ את הדבורים העוקצות.
כל הדבורים בכוורת התנפלו עליו
וכל אחת בתורה עקצה אותו.
חלקן הטביעו את העוקץ בגופו
ואז גססו ושווקו חיים.
על-אף העקיצות הרבות
הוא החליט לנצל את ההזדמנות
ולטעום מטעמו המתוק של הדבש.
גישש בכוורת עד שמצא את היערה, שלף אותה
ואז גילה, שדבורים רבות נצמדו ליערה,
ומיד החלו לעקוץ אותו ביתר שאת.
גופו התנפח וראשו הסתחרר.
הוא השתרע על הקרקע חסר אונים.
עבר חברו הטוב, שהיה לבוש ומוגן,
ראה אותו שרוע על הארץ במצב חמור,
החזיר לכוורת את היערה
הרחיק ממנו את הכוורת ,
עד שהרפו הדבורים מידידו.
כשהתאושש האיש מהעקיצות
אמר לו חברו:
"אמנם הארץ בה אתה חי
היא ארץ זבת חלב ודבש,
אבל המחיר שאתה משלם
על טעמו המתוק של הדבש
סופו שיסיים את חייך בהקדם.
ראה כמה תועלת אתה מפיק מהחלב.
ותר על הדבש ותאריך את חייך
עם החלב, השמנת, הגבינה והחמאה".
חשב האיש והגה בהצעת ידידו,
ואמר: " אנא ממך, ערוב לי
שהדבורים לא ישובו לעקוץ, 
או שצרעות לא יתפסו את מקומן!........"