נווה-בָּצָל
נווה-בצל הוא יישוב שיש בו רק אוהלים. האנשים שחיים מתאוננים כל העת אך אינם מאשימים, אלא רק מזילים דמעות. מדי ערב מתכנסים תושבי המקום בככר המרכזית ומזילים דמעות. זהו טכס המתקיים כל ערב וזה מה שעושה את תושבי היישוב מאושרים. אורחים שבאים לבקר קוראים להם "קוּטֶרִים". יש אורחים שבאים לטכס כדי להזיל דמעות על תושבי המקום. הרי איך אפשר לראות אנשים החיים באוהלים, חסרי כל, ולא להזיל דמעות.
מסביב ליישוב מתפתחות שכונות של וילות. האנשים שם לא מאושרים.
בנווה-בצל החליטו לעזור להם להיות מאושרים. הם החליטו לגדל בצל, ולמכור אותו לתושבי הוילות, לימדו אותם איך לחתוך את הבצל כך שיגרום להם להזיל דמעות ולהיות מאושרים.
רוב תושבי נווה-בצל לא נזקקו לבצלים כדי להזיל דמעות. הם ידעו לעשות זאת והעבירו תכונה זאת מדור לדור, אבל תושבי הוילות התחילו להרגיש מידה מסוימת של אושר כאשר היו קונים בצל, חותכים אותו ומזילים דמעות ומתאוננים.
יום אחד קרה מקרה עצוב. אחד מבניו הצעירים של היישוב קיבל בירושה וילה הרחק מנווה-בצל. הוא לא יכול היה לעמוד בפיתוי ועבר עם משפחתו לגור בוילה. אלא שבמקום בו היתה הוילה לא היתה חנות ירקות והמשפחה החדשה שגרה בוילה לא ידעה להזיל דמעות בלי בצל. תושבי נווה-בצל ריחמו עליהם ושלחו להם מדי פעם ארגז עם בצל שיעשה אותם מאושרים, ולו רק לסוף השבוע.
לבסוף מצאה המשפחה פתרון. הם לקחו הלוואה גדולה בבנק, שיעבדו את הוילה לבנק וקנו מכונית גדולה. פעמיים בשבוע היו נוסעים לנווה-בצל, קונים כמה ארגזי בצל, מביאים הביתה ומוכרים לשוכני הוילות בסביבה. ליד הוילה הקימו אוהל ומדי ערב היו יושבים באוהל מקלפים וחותכים בצל, מתאוננים על הריבית הגבוהה עבור ההלוואה, ועל המוסך שלוקח הון עתק על חלפים ותיקונים, על הארנונה ומחירי המים והחשמל, על מחירי הקייטנות לילדים, על חוסר מקומות חניה ועל הפקקים כל בוקר, ומזילים דמעות. את הוילה מילאו באדניות לגידול בצל ועברו לגור באוהל שבחצר וכך הפכו למשפחה מאושרת עם וילה, מכונית ואוהל שבו יכלו להתלונן ולהזיל דמעות.
