[ליצירה]
למשה בן אבי שלום.
תודה על תגובתך לשירי "שנה טובה". האסוציציה שלך לראות את השיר כמשל מוצאת חן בעיני ואני מסכים ש-"שנה טובה" יכולה להיות מיועדת לכיוונים רבים. מקובל עליי הכוון שאתה נתת לו. האמת היא שהייתי פעם חקלאי,
ואיחלתי לעובדי האדמה ברכת שמים שהם זקוקים לה מדי שנה. השלכת בברכה זו היא לציון התקופה בשנה שבה "הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע" בתקווה ליבולים: "בוא יבוא ברינה נושא אלומותיו". מכל מקום עוררת בי מחשבה שעובדי האדמה הם משל לתקוות העם לעתיד טוב. שוב תודה ציף ציף
[ליצירה]
ישי, סלח על הבוטות שלי, אבל אני רוצה להוסיף עוד בית לשיר כדי שיהיה מאוזן:
"פעם כשהיה לנו הצידוק לגרש ערבי מביתו ולהתיישב במקומו היתה לנו מספיק שחצנות".
נכון שהם גרמו זאת לעצמם אבל הם קיימים ולא נוכל להתעלם מהם אפילו אם הם צריכים להתחלק איתנו ב-:ארץ המובטחת".
אינני אוהב נוסטלגיה, כי היא לוקחת אל אותי למחוזות שרצוי לשכוח, הייתי שם עוד לפני שהדור הקודם לך היה. אני רוצה להתחיל דף חדש.
[ליצירה]
קראתי את תגובותיכם וכדאי שאומר מספר מילים, אולי זה יבהיר.
זהו שיר. לא מאמר, לא נאום, ולא חוות דעה פוליטית כלשהי. עצם הצורך להסביר מצביע על כך שיש פנים לכאן ולכאן. המדובר בהבט על דמויות, בפרספקטיבה היסטורית תמיד יהיו חלוקי דעות לגבי תפקידו של כל מנהיג. בשיר הזה אין הדגשה על היתרון של אחד מהם וכל קורא יכול למצוא בדברים שנאמרו בשיר את מה שתואם את השקפתו. בתולדות העמים תמיד היו כיבושים ותמיד היו מנהיגים עם חזון ומנהיגים פרגמטיים ותמיד היו זרמים פליטיים ששפטו צד זה או אחר. אפשר בשירה לתת ביטוי לדברים אלה בלי לגלוש לפוליטיקה. אני מקווה שזה מסביר יותר.
[ליצירה]
לכל העמים אותן זכויות. גם הזכות לא להכיר בזכות קיומו של עם אחר ?!?. האם לדעתך אפשר באופן דמוקרטי להחליט על דיקטטורה ?!?.
אילו למדת קצת לוגיקה והיית מתעמק קצת בפרדוקסים היית מבין שכל "שיר" שלך הוא פרדוקס - מכיל סתירה מעצם הגדרתו. יש הרבה משוררים שכותבים שירי מחאה, אבל יש הגיון במחאה שלהם. אתה אומר: "אני חי בארץ הזאת. לכל האנשים בארץ הזאת אין זכות לחיות בארץ הזאת. (הם באו לכאן בתור ציונים והציונות היא מוקצית") זה פרדוקס. מעניין: מישהו אילץ אותך לחיות פה ? מי העלה אותך לכאן (אה, הבנתי: ההסתדרות הציונית). אז תמשיך להעלות גירה מאכילת קיבתך. סחתיין
[ליצירה]
אם מישהו היה מודד את גודל הרוע ואת גודל החמלה היה רואה כמה הרוע היה מתגמד מול החמלה. כמה הרבה חברים, רופאים, הורים, סבים, חנוונים, סתם אנשים מהישוב. העולם מלא חמלה.
אבל, כותרות העיתונים והתחקירים בטלביזיה נוברים באשפות ושולפים את כל הרוע, ומגישים לנו את העיסה של הרוע, תחת הכותרת: "זכות הציבור לדעת". האם לא זכאי הציבור לדעת, על גמילות חסדים, ומתן בסתר, והתנדבות לעזרה לנזקקים, וסתם מעשים טובים. מי דואג לזכות הציבור לדעת את הטוב.
אך, אולי, הרוע נובע גם מעצמינו: אנחנו אוהבים שערוריות וסקופים והתעללות ורצח במועדונים; והתקשורת מספקת את הסחורה.
איך לשנות תופעה מדאיגה זו? אינני יודע ! אבל אני משתדל להסתכל גם מסביבי ולא רק לקרוא כותרות בעיתונים בעת שתית הקפה של הבוקר.
אלישע (אחר)
[ליצירה]
שיישוק יקר.
שירים רבים באתר נכתבו על כך. כל אחד והכאבים שלו. "זה מין גיל כזה - כל אחד עובר את זה". אבל מבין כל שירי האהבה והאכזבה, שקראתי באתר, זה אחד העדינים והיפים שבהם, ובעיקר המטאפורה של כוכבים נופלים. יש לך את זה ואשמח לקרוא גם שירים פחות עצובים. :)