בין סורגי-השורות היתמרה צווחתך נעה בין המז'ור למינור לו יכולתי לשבת לצד מיטתך ולהיות לשירייך כינור הן הייתי קורא בשקיקה את דברך מתרפק סתור-שיער כתינוק על מחרוזת מילים העולה מחדרך שהיה לשירייך צינוק שואף מתוכה הבל-אד ניחוחי של תמצית פרדסים וגינות אולי גם הייתי בוחן את כוחי לשירייך לכתוב נגינות ואחרי ארונך, לו היה אפשרי שאפסע, עת גוועו התחינות, ואשא הספדי על קברך הטרי או אדלה משירייך קינות לשובך לחיים - לא אוכל לייחל אך אשאל בנבזות ותמימות: עבורי, מוקירך, התיאותי רחל - רק לזאת: לחזור ולמות? דברי הסבר ורקע, למעוניינים: אורי מילשטיין, שאר-הבשר והביוגרף של רחל המשוררת, מתאר כך את הזוועה: "הקיטור שנצבר ברחל לאחר הגירוש מדגניה א'... התגבש בשיריה הענוגים שהקסימו את בני דורה. בשירים אלו זעקה רחל קריאות של מצוקה ואובדן. כמו הרודן פלאריס ונתיניו התעלמו רוב הקוראים מעינוייה והתענגו על תוצאותיהם - על שיריה, כאילו אמרו: המשיכי בסבל וחברי למעננו את שירייך היפים" (שירי רחל וסיפור חייה, עמ' 306). אין ספק כי גם רחל חשה כך, והדברים באים לידי ביטוי בשירה המפורסם: "צריחות שצרחתי, נואשת, כואבת/ ...היו למחרוזת מילים מלבבת, לספר שיריי הלבן" את הדואליות הזו, של הנאה מהשירים תוך אדישות לכאב היוצר אותם, ניסיתי להביע בשיר, בעיקר בסופו. חוששני כי לא הצלחתי.