מי שרוצה מוזמן לראות בזה מסמך נוקב. מי שלא רוצה – לא צריך. "לא תמצא בשום מקום אחר את המחיר הזה", הוא התעקש. "אני לא אמצא כי אני גם לא אחפש". "אבל זה פליז של 'SNOW-BEAR'! עם צפיפות 200!" "מספיק צפוף לי גם ככה. לא, תודה". הבחור של הפליזים התרחק ממני באכזבה. אבל זה קצת לא מדויק. הוא לא היה סתם בחור עם פליזים, הוא היה שליחו של אל-המותגים, ואני השלכתי אותו מעל פניי. במחשבה לאחור המעמד היה נראה לי תמוה מעט: כיצד ייתכן שסוכניו של אל-המותגים מסתובבים בחופשיות ובגלוי בתוככי מקדשו של אל-ההשכלה-הגבוהה? האם ייתכן שזה האחרון נחלש עד כדי כך שיניח לאלים חסרי חשיבות לפשות בתוככי גניו, האמורים להיות קודש להרחבת הדעת? שעתיים מאוחר יותר, כשעשיתי את דרכי הביתה, תקפה אותי לפתע סחרחורת. לא הייתי צריך לחפש לה הסברים, היתה זו ידו הארוכה של אל-המותגים, הנוקם בי על אשר מריתי בשליחו. אל-המותגים הוא אל רחום ונוקם, אל קנא וחנון (ח' בפתח! לא בשווא, מחללי קודש שכמותכם!). ביני לביני אני מכנה אותו 'אליטיסט'. מבעד לערפילים השמנוניים שאפפו את מוחי, כמעט ולא שמתי לב שאני פוסע היישר לתוך הכביש, מתעלם לחלוטין ממצוותיו של אל-הזהירות-בדרכים (אלוהי זה"ב, בשפתי הפרטית). אל-הזהירות-בדרכים מתגלה לבני התמותה בדמות איש אדום קטן העומד דום בעת הסתר פנים, ומשנה פניו לאיש ירוק מהלך - בעתות רצון. אך לא התגלמויותיו השונות צריכות להטריד אותנו, אלא נביאיו כחולי-המדים המהלכים ברחובות, אותם שומרים סובבים המקפידים על מי שאינו מקיים טקס הליכה על פסי השחור-לבן, אשר בחר בהן מכל הדרכים. לעתים, כשאוחזת אותי רוח כפירה באל-הזהירות-בדרכים, עט עלי אחד מנביאיו ותוחב לידי נייר ובו נבואה שאינני יורד לפשרה, ומן הסתם הזעם בה מרובה על הנחמה, שכן היא דורשת ממני תשלום קנס, כופר נפשי החוטאת. אך בקושי הגעתי לצדו השני של הרחוב ונשענתי על עמוד תועה, מקווה שאין זה אחד הטוטמים של אל-הפרסומות הנקלה. בינתיים שלח אל-המותגים, האל השוכן אתנו בתוך מלבושינו, אצבעות ארוכות ומשמשניות לתוך בטני, מייסר אותי על עוזבי את תורתו. נדרתי לו כי ברגע שאגיע לביתי אנסך לכבודו בקבוק שלם של קוקה-קולה. הבטחתי עלתה כנראה לריח ניחוח סכריני מלפניו, כי בו ברגע הרפה את אחיזתו ממני. ניצלתי. כולי תקווה שאצליח להבא לא להרגיז אותו, לבל ילכוד אותי באחת מרשתות-השיווק. עם זאת עלי גם להשביע את רצונו של אל-הקנייה-הנבונה ושל הכוהנת הגדולה שלו, אודטה, עליה אמר הפסוק 'אלי אתה ואודטה'. אך לזאת אדאג לאחר שאהיה בטוח כי ריציתי את האלה הגדולה והעתיקה מכולן. הו, הגדולה מכולן. הדבר הראשון ששמתי לב אליו ברגע שנכנסתי הביתה, עוד לפני שביצעתי את פולחן הקפה בעל שתי כפיות הסוכר, היה הנורית האדומה שהבהבה במכשיר הטלפון. אויה לי. אל-התקשורת-הקווית-והאלחוטית דורש את שלו, ועכשיו. חייגתי מהפלאפון שלי למכשיר הטלפון, ואז הרמתי את השפופרת. השארתי את הקו פתוח לכמה דקות, מקווה כי פעימות המונה (אחת, אחת ושתיים, אחת ושלוש) יערבו לאל-התקשורת הרעבתן. פתחתי שקית צ'יפס, השלכתי פנימה קורנפלקס מצופה שוקולד, והתיישבתי על הספה. ביד אחת הדלקתי את המזבח המרובע הקטן שניצב מולי, מקווה שאל-הרייטינג ישוב מחרון אפו וישלח היום לצאן מרעיתו, לשם שינוי, תוכניות איכות. אך אבוי, הפנים המוכרות של שדי השאול הציצו אלי מהמסך, לועגים לי ולשאר העם. הם סיפרו כי גם היום השתולל אל-המצב-המדיני-ביטחוני. וגם זה, ידעתי, רק הקדמה לעבודת האלה הגדולה המצפה לי, כששפתיה נוטפות מור וארס. קול פנימי רעד בתוכי. הכרתי אותו היטב. היה זה קולו של אל-הדיאטה, אשר דרש ממני להשליך מידי ארצה את הצ'יפס והשוקולד בטרם יהפוך אותי להיפופוטם. מולו עלה, גבוה וצווחני, קולו של אל-השומנים-הרוויים-וחומצות-האמינו, שתבע כי אגיר אל קרבי את המאכל. עצמתי את עיני, טיהרתי נפשי בסילודין, והצלחתי לראות, באספקלריה שאינה מאירה, את שני האלים נאבקים זה בזה. אל-השומנים-הרוויים-וחומצות-האמינו שילח ביריבו דברים של טעם, טעם גן עדן. אל-הדיאטה לעומתו, הציף את החלל בתמונות מראה מעוותות, נפוחות, כרסתניות. לבסוף גבר האחרון. קמתי ממקומי כמי שכפאו שד דל-שומן. רוקנתי את השקית מעל פח האשפה, והשלכתי במצולותיו את כל חטאתיי. מזווית העין הבחנתי בגבינת תשעה אחוז מתחבטת על השיש. לרגע חשבתי להעלות גם אותה קורבן לאל-הדיאטה (תוך אמירת המזמור "תשעה אחוז שומן, שמונה ימי חופשה") אך אז הבנתי כי צעד כזה יכניס לתמונה גם את אל-בריחת-הסידן האכזר, וויתרתי על הרעיון. אילצתי את עצמי להקדיש כמה דקות לאל-האינטרנט-המהיר, כורע אל מול ברואיו הקטנים, המהירים, המקפצים על הצג ושלחים אלי לפעמים קצת אורים, לפעמים קצת תומים, מתחזים לבני-אדם אמיתיים. וכעת יכולתי סוף סוף להתמסר לאלילתי, אלילת הדור כולו. עצמתי את החלונות, סכרתי את פתחי הבית, ובמשך שלוש שעות רצופות סגדתי לאלת-הבדידות. האלה העתיקה, הזקנה, אשר מיום ליום מחדשת עלומיה, נוגהת עלינו באורה הקטיפתי הכהה, ותובעת קורבנות-אדם. ורק בדידותי אירחה לי לחברה באותן שעות.