על פי מסכת עדויות, פרק ח', משנה ג' סדר בוקר, בית מדרש שוקק של אמצע סדר עיון. ים של חברותות יושבים ולומדים. כמובן, פה ושם תראה אנשים יוצאים ובאים, כוסות קפה בידיהם, ומספר אנשים שעומדים ליד אחת הספריות ומעיינים באיזה ספר על רגל אחת. ליד שולחנו ישב חיליק והתעמק בקהתי על מסכת עדויות. כל כמה דקות העיף מבט בחברותא שלפניו, שאמורה היתה להסתיים בעוד כמה דקות. הוא היה צריך את חיים, לתפוס איתו איזה דיבור על נושא שיפה לו השתיקה. החברותא הסתיימה, וחיים סגר את הגמרא והסתובב לצאת מבין השולחנות שצרו על החברותא. כאן נפגשו עיניו בחיליק. "שלום חיליק", אמר חיים ונעץ מבט רב משמעות. "חיים", כחכח חיליק, "אפשר לדבר שניה בשקט?" חיים, השדכן הישיבתי האומר כולו אמינות ודיסקרטיות, תפס את כתפו של חיליק בחיוך מבין ואמר לו שאפשר לדבר בספריה. כן, הספריה... משרד השידוכים של חיים... חיליק כבר היה מוכן מראש. "אולי נדבר בחוץ?" אמר חיליק בהיסוס, "אם זה לא מפריע..." "לא לא, זה בסדר גמור", אמר חיים במבע של מורת רוח, וכבר פסעו שניהם במסדרון המוביל החוצה. שיחי הבוגנוויליה בפרחיהם הסגולים השתרגו סביב ספסל האבן והיוו אוירה מתאימה לשיחה שהתפתחה לה הלאה. היה שם גם חול שהתאים לבטישה ולחפירה בקצה הסנדל ברגעי מבוכה, שמסתבר שמשמשים מרכיב חשוב בשיחות מעין אלו. "ובכן?" "אמ... אתה זוכר שדיברנו אז על ה..." שתיקה. בחישה בחול. "לגבי סבתא?", שבר חיים את השקט. "כן, מה שהצעת.." "תדע לך, הוא ממש אדם טוב לב. נחמד וחביב. והוא גם נראה טוב", מצא חיים לנכון להוסיף. "כן, כן", אמר חיליק, "אבל אני לא בטוח שסבתא..." "תראה, יש כזה דבר 'נישואים שניים', זה אפילו דבר די מקובל במובנים מסוימים". "כן, נכון", מיהר חיליק, "אבל אתמול התגלה לי שסבתא היא... שניה, איך אמרת שקוראים לו?" "יוסף כץ. אני מכיר אותו, הוא בסדר גמור". "הוא כהן." "כן." וכאן הרצין חיים מבטו ושאל בשקט איזו בעיה יש עם זה. "לא בעיה, תבין..." ושוב בחישה בחול, וכאן חשב חיליק לעצמו שמזל שהם לא נמצאים בספריה. "תראה", ניסה חיליק את מזלו, "אתמול התגלה לי שסבתא בלה היא אלמנת עיסה", פלט בשטף את אשר היה על ליבו. הוא לא היה צריך להסתכל על חיים כדי לדעת שעל פניו מופיעה ארשת תמיהה. "וזה אומר?" ניסה חיים כמה שפחות להפריע. "זה סיפור ארוך", אמר חיליק, "גם אני הייתי בהלם כששמעתי על זה." מבטו ננעץ בנקודה לא מוגדרת בשמים וידיו מוללו בעצבנות מספר פרחים כמושים. "...הכל התחיל מסבתא ברטה, אמא של סבא שלי, עליו השלום," התחיל חיליק, כשלאט לאט הולך קולו וגובר, "כל משפחתה גרה באוקראינה בעיירת גבול שלווה ושקטה, וכמקובל אז, השידוכים נעשו בתוך העיירה ובין ההורים. גם לסבתא רבה שלי הוצמד חתן מיועד, בן למשפחה אמידה, שבמשך מספר דורות מכובד החזיקה במשרפות היי"ש. כך גדלה לה סבתא ברטה, לתפארת הוריה, ביודעה כי יום יבוא ובנו של שורף היי"ש יקחנה לאישה. עד כאן זה די בסדר." חיליק בחן את פניו של חיים והלה הנהן בראשו חרישית. "כשסבתא ברטה הגיעה לגיל חמש עשרה, הביאו בפניה את חתנה, שהיה אז בגיל שש עשרה, והם נשאו באושר ובמזל טוב. כמובן, אין צורך לומר שהיי"ש נשפך שם כיין, ואת הקיגל וההערינג עוד זכרו שנים רבות אחר כך, כמובן. כך הם חיו, במשך מספר חדשים בבית קטן וצנוע, בפאתי העיירה עד שהתברר שאותו אחד, 'יענקב' קראו לו, לא היה ממש סגור על עצמו. הוא היה מפונק מאוד ואכזרי באותה מידה. יענקב היה נוהג להשתכר הרבה, ומכיון שאביו ראה את בנו כממשיך דרכו, היתה לו גישה חופשית אל היי"ש. הוא עינה הרבה את מרת סבתא רבתי עליה השלום, עד שהיא נאלצה לבקש ממנו גט. מובן שהוא סרב. גם כי הוא היה אכזר, כאמור, וגם כי די היה נחמד לו שיש מישהי שמנקה ומכינה אוכל ושאפשר לשלוט עליה. ממש זוועה." חיים נאנח, וחיליק קווה שהוא לא מכיר סיפורים כאלה במציאות. "טוב, בסופו של דבר, סבתא ברטה והוריה הגיעו לבית הדין של העיירה, ובית הדין קראו לו להתייצב, אך הוא סירב. רק כשבאו השמשים על מנת להביא אותו לבית דין בכח, הסכים לבסוף לכתוב לה גט. הסכים, גם כן. העניין הוא שהוא לא ממש רצה לשתף פעולה עם הדיינים והסופרים, וכל הזמן רק ניסה לעכב את כתיבת הגט כמה שיותר. כאן לקח קצת יותר זמן, אולם בסופו של דבר הגט נכתב. הכל היה מוכן, אבל בשלב הקריטי, כשיענקב היה אמור להגיש את הגט לסבתא ברטה, הוא חטף את הגט וברח. סבא אף פעם לא סיפר לנו את הסיפור הזה על אמא שלו, כל זה נודע לי מסבתא בלה רק עכשיו." "מה זאת אומרת ברח עם הגט", התערב חיים, "איך נתנו לו?" "כן", אמר חיליק, "הבית דין לא יצאו פריירים, מיד השמשים קפצו לעצור אותו." חיליק עצר לשאוף אויר. "התברר שהיה מאוחר מדי, יענקב דאג שמחוץ לבית הדין תחכה עגלה מוכנה לנסיעה מיידית. ברגע שעלה יענקב הנבל לעגלה הצליף העגלון בסוסים והעגלה יצאה. עד ששמשי בית הדין התארגנו, כבר הספיק הבעל האלים לצאת את העיירה, והגט איתו. אחרי בירור קצר עם עגלוני המקום, התגלה שיענקב שאל על עגלון שיהיה מוכן לנסוע לנמל. תוך מספר דקות כבר היתה סבתא ברטה ושמשי בית הדין על כרכרה לנמל." חיים כבר היה מבולבל לגמרי. "איך זה קשור לבעיה שלנו?" שאל בשקט. "חכה", אמר חיליק, "את העיקר עוד לא סיפרתי. כשהגיעו לנמל, ראו את האונייה כשהיא מרימה עוגן. הכבש הועלה, ורק יענקב ניצב על הסיפון, מחזיק את השטר ומחייך ברשעות. כשירדה סבתא ברטה מהכרכרה הסתכל עליה בעלה במבט מלגלג. 'תן את הגט!' צעקה אליו סבתי. 'את רוצה את הגט שלך?', אמר יענקב, 'קחי אותו!' האוניה התחילה לצאת מהנמל ויענקב זרק אליה את השטר. 'קחי את הגט שלך!' צחק. הגט נחת על מרצפות האבן של המעגן והאוניה התרחקה. סבתא ברטה נשמה לרווחה ורצה לקחת את השטר, אולם השמשים עכבו אותה. הם טענו שכיון שהאוניה היתה בתזוזה אי אפשר לדעת אם השטר שנפל היה קרוב לה או לו. זה דין כזה בהלכות גיטין, שאם הגט נפל קרוב לו, זה לא נקרא שהוא נתן לה גט." "כן, אני מכיר את העניין." אמר חיים, "מקרה מסובך." "כן, ומכאן הוא רק מסתבך והולך." חיליק נאנח והמשיך. "אחרי שבוע נודע שהאוניה טבעה במזל טוב. עכשיו היתה סבתא ברטה ספק גרושה ספק אלמנה. זה עדיף מלהיות עגונה, אבל זה גם לא המצב הכי סימפאטי. סבתא רבה מרוב בושות שהיו לה מהיענקב ההוא עברה לכפר שקט וזנוח בשם 'קרונוב' שבו לא הכירו אותה. לצערנו, באותה תקופה היה מסוכן מאוד שנשים צעירות ישארו לא נשואות, כיון שהפריץ המקומי היה חוטף את הרווקות. הסכנה היתה ממשית, כך שסבתא נאלצה להתחתן בשנית, טרם שהספיקה להתאושש מהטראומה שעברה עליה. אחרי זמן מועט שדכו לסבתא בחור יתום, וכעבור שבוע מהאירוסין היא התחתנה בחתונה צנועה ושקטה עם ספק סבא רבא שלי." "ספק?" עכשיו חיים בחש בחול. "כן", אמר חיליק, "חכה. סבא נחצ'ה היה אז בחור ישיבה מעט מבוגר עם יחוס לא ברור. איכרים אוקראינים מילטו אותו מקישינב אחרי אחד הפוגרומים כשהיה בן שלוש. כל משפחתו נספתה בפרעות שם, ורק הוא ואחותו נצלו בדרך לא ברורה. הם הגיעו לקרונוב ושם נקלטו אצל אחת המשפחות היהודיות במקום." "או-אה", התפעל חיים. "מאיפה אתה יודע את כל הפרטים האלה?" "עבודת שורשים בכיתה וא"ו", אמר חיליק בענוה. "וחוץ מזה דברתי אתמול עם סבתא בלה כמה שעות טובות. קיצר, אחרי שבעה חודשים מהחתונה, נולד סבא יחיאל מוישה, שעל שמו אני קרוי." "שבעה חודשים?" שאל חיים, "גם זה היה בעבודת שורשי?" "לא", אמר חיליק בנימה של ידעתי-שלא-תבין-מה-אני-רוצה-מחייך. "את זה סבתא בלה אמרה לי, ואם זה לא היה פרט עקרוני, סמוך עלי שהייתי שוכח. תחשוב, יכול להיות שעברו על התינוק תשעה חודשי הריון- והוא מהבעל הראשון. מצד הדין יש תקנה שצריך לחכות שלושה חודשים לפני נישואין שניים, וכאן, מכורח הנסיבות, עבר פחות מחודש. בגלל המצב הזה לא היה ברור של מי התינוק. זה לא היה צריך להפריע, אלמלא נודע לפתע שסבא נחצ'ה כהן." "כהן?", התקשה חיים להבין לאן כל זה מוביל. "כהן", אישר חיליק. "הגיע לקרונוב קבצן מקישינב וסיפר לסבא נחצ'ה שנשארו לו דודים בקישינב, וכשבא אליהם לשאול על גורל המשפחה, נודע לו מפיהם שהוא כהן." "ומה הבעיה בזה?" שאל חיים. "מה זאת אומרת", התרגז חיליק, "סבתא ברטה היא ספק גרושה, ולכהן אסור להתחתן עם גרושה!" "אה, אה, הבנתי", התנצל חיים, "סליחה, תמשיך". "חכה, זה לא פשוט", אמר חיליק, "ברגע שנודע להם על כך, הם היו צריכים להתגרש. וחוץ מהגירושין, נותרה שאלה לגבי הילד, כלומר, סבא מוישה." "מה עם הילד?" שאל חיים, "מה הבעיה?" "תראה," אמר חיליק, מרגיש כמו מרצה שלא הצליח להעביר את החומר. "כהן שנשא גרושה, הולד חלל, אבל במקרה שלנו, יש ספק אם היא גרושה או אלמנה. זה ספק אחד. ויש עוד ספק, למי שייך הילד. כלומר- ספק בן תשעה חודשים לראשון, ספק בן שבעה חודשים לשני, ואם תמצי לומר בין שבעה לשני, ספק גרושה ספק אלמנה. סבא מוישה הוא ספק ספיקא של חלל, מה שנקרא 'עיסה', וסבתא בלה, אשתו, היא אלמנת עיסה, מבין?" "אממ..." המהם חיים, "נאמר..." "שמע", אמר חיליק, "חלל שהתחתן עם מישהי, באופן אוטומטי אוסר אותה לכהונה. סבתא בלה אסורה לכהונה מספק ספיקא." "אבל ספק ספיקא לקולא, לא?", שאל חיים בהיסוס. "כן, בדרך כלל," אמר חיליק. "כאן זה שונה. באמת במשנה יש מי שרצה להתיר, אבל בסופו של דבר אסרו, בגלל שהכהנים לא רצו להסתבך עם בעיות של יחוס." דממה קלה ומעיקה נפלה על השנים, וחיליק רצה לראות איך חיים יגיב. "הבנתי", אמר חיים, "אשתי ואני נחשוב על משהו אחר" "טוב, תודה", אישר חיליק. ככה זה, שדכנים הם עם שלא מתייאש לעולם. ורק עלים כמושים של בוגנוויליה ותלוליות של חול נותרו עדים אלמים לכל הסוגיה. *** "תגיד", אמר פתאום חיים, "אתה מוכן לקבל הצעות?"       הכנסת-הטקסט-המוקטן           הכנסת-הטקסט-המוקטן