אי שם יש ביצות של שממה ושל כפור והרוח מכה בן, שואגת יושבות שם שלש אחיות באפור – סורקת, טווה ואורגת. בבקתה של קנים, עם גג עצמות וריח של חי ושל מוות מבאיש יושבות הן בלאט ותופרות חלומות תופרות חלומות מקורי עכביש. ולעתים תשמע על הדלת דפיקה של ההם שבלב פתחו שערים ועומדים ומבקשים וחותמים על עסקה ומקבלים הם עתיד, או חלום או שקרים. ופעם אבדה נסיכה בביצה תועה היא, בורחת, עתים בריצה ועל כפות של קטיפה אחריה עוקבים עם מראות בעיניים – עדת זאבים. וכל הדרכים – הן אותו השביל וכמוהן גם כל הנשמות. ועצרה נסיכה במדרון שהוביל אל בקתה עם גג עצמות. דפקה הנסיכה – אך לשווא, אין עונה והזאבים מתקרבים, בעיניים קורצות. נכנסה ובקול חריקה מעונה טרקה את הדלת לזאבי הביצות. ובבקתה חושך. ובבקתה אבק-דם ורוע וטוב ושקרים וקול זאבים מבחוץ אז נדם ונמלא האוויר בקולות אחרים שלחשו: "נסיכה, עוד יש חלומות ויופי וצחוק וקסמים בעולם ותחת בקתה עם גג עצמות – שלך הוא לעד כל חלום ששולם. היזהרי, נסיכה, חלומות לא גונבים כי לא שייכים הם לאיש וגנב – לו בחוץ ממתינים הזאבים וכבלים מקורי עכביש". אז ענתה הנסיכה לשלש הזקנות וקולה – יבש וכבד בדממה: "אם לא לי שייכים – אז אסור גם לקנות, ועל כן לא למכור חלומות בשממה…" אז שתקו אחיות ושבו לרקום וקרבה נסיכה למדור "אבודים" והרוח צרחה ושתקה בפתאום ותחת מדף שקשקו לה שלדים. ומצאה נסיכה חלומות שברחו או אבדו, נגנבו, או סתם כך בלי שתרגיש לסיוט הם הפכו או להד זיכרון שנשכח. כי היו לה שקיעות בזהב וסגול, וקורי עכביש רטובים על העשב והיה שם ציור שצוייר לה בחול במקל מחודד וברוח של עצב. היו לה כוכבי משאלות בשמים, ועל מרפסת בחוץ – גוזלים של יונה והיו לה שם צחוק וחיוך בעיניים, ואורות של לילה של עיר של שינה. וזאבי הביצות הסתלקו בצריחה והאפירו פניהן של שלש אחיות כי פתאום כך לפתע חייכה נסיכה שהבינה שיש לה עבור מה לחיות.