גם כשהבית היה ריק, וגם כשהם היו כאן, זה מרגיש אותו הדבר. תמיד זה מרגיש אותו הדבר. מן חומה שאין מי שישבור, ואני לא מעזה להעלות את הרעיון אפילו, של להביט יותר מקרוב. אני עומדת במסדרון, ומביטה על כל החדרים. על כל הדלתות.
חדר העבודה של אבי, תמיד מתנדנד בין מבולגן לכאוס מוחלט. השולחן הענק המכוסה בניירות, עם ארבעה טלפונים עליו, מהבהבים ומצלצלים תמיד, והכיסא הגדול מעור שחור, שתמיד נהגתי לגנוב כשאף אחד לא שם לב. זה היה פעם החדר של אחי, עכשיו יש לו חדר אחר.
חדר השינה של אבא שלי, שם תמיד יש אווירה של שקט. האור רך ומעומעם, כך שכמעט ואי אפשר להבחין בפשטות של החדר הספרטני שלו: רק מיטה, ארון, שידה וכסא, וכל הנוחיות שבעולם. הקירות בצבע השמיים, שעל אחד מהם הייתה פעם תמונה בודדת שאני ציירתי. זה היה פעם החדר שלי, אבל עכשיו יש לי חדר אחר, והתמונה שבורה.
החדר של אחי, צבוע בפראות ונראה תמיד כמו מועדון, הבר השחור שלו והציוד המשוכלל של המוזיקה שלו על שולחן הזכוכית הדקיק. על המיטה הענקית שלו נמצאת חצי מתכולת הארון שלו, והחדר נחשב יחסית מסודר.
ולבסוף, החדר של אמא שלי, החדר היחיד שאין לו דלת. בנינו אותו רק לאחרונה, והוא עדיין נראה חדש. החדר של אמא שלי. חם, מזמין, תמיד מואר ומלא במכשירי כושר שונים ומשחקים מהנים. החדר שכל כך מזמין אליו, אבל נותר תמיד ריק.
אבל אני לא באמת רואה את כל החדרים. רק מדמיינת את איך שהם נראים. כל שאני רואה הן הדלתות, נעולות וסגורות, מנתקות אותנו מהעולם החיצון. מגן מכאב-חומה לאושר. ואני מחייכת, מהורהרת, תקועה בעוד אחד ממצבי הרוח הספק סבירים ספק דיכאוניים שלי. ואני נכנסת לחדר שלי, ונועלת את הדלת.
תגובות