מבע הנפש של מי שאומרים- יש לו נפש אמן,נגיעות של העט בעולם של דפים,פרחים יבשים של חיים, הפוכים,ואין מבע נפש מספיק לעולם שכזה ואומרים:הוא חי במקומות אחרים.
[ליצירה]
הרבה זמן שאני מחכה למייל שיודיע לי שפרסמת משהו.
היום זה קרה וחנוכה נראה קרוב ורחוק
ואני יודעת שהחיפושים ממשיכים
ואיני יודעת אם אי פעם נפסיק
ואני מבקשת עלי שלכת
לרקום מהם תפילות
לחבר ירושלים של מטה עם זו שלמעלה
רייזלי,
תודה על המילים, תודה שאת מצליחה להיות לי לפה
(ועם זאת אני חושבת שהחלק השני פחות טוב מהראשון)
[ליצירה]
יש משהו קסום במילים, גם אם אני לא מבינה את כולן...
והמקצב ושבירת השורות הרייזלית האופיינית תמיד שובים את לבי...
:-)
הכי אהבתי את הבית:
"לך לך
מעבר לנהר מעבר
לזמן, אפשר להיות אב
גם כשאתה יתום"
[ליצירה]
אולי אתה כותב טוב, (באמת חשבתי כך.) אבל אתה כבר מאוד מתחיל לחזור על עצמך. ייאוש זה דבר עמוק לפעמים, כזה שאפשר לכתוב מתוכו אחל'ה שירים, אבל בחייאת- כבר שנתיים אתה עומד ונרטב בגשם, או דופק תראש באיזה פאב, וזה לא נגמר, הייאוש שלך הוא גשם של מילים וכבר אין בו חדות, אפילו חדות של מוות אין בו וגם איומי ההתאבדות שלך הם מגוחכים כשהם חוזרים על עצמם שוב ושוב, ובאמת אי אפשר להתאבד כל הזמן כי זה מאבד ת'אפקט.
חפש כתיבה חדשה, אולי תפציע לך איזה שמש.
[ליצירה]
התגובה בעקבות ההמלצה של ניצן,
ככל שהחשיפה גדולה יש גם יותר ביקורת.
אני ראיתי יצירה זו כבינונית בלבד,
למרות קשיי הטכניקה-
קשה לצייר בצייר, אז לא משתמשים בו.
אם כבר ללכת על איור ממוחשב,
יש טכניקות, יש שפה גרפית אחרת.
ציור כזה חייבים ליצור בידיים ולא במחשב.
(כן, כישרון יש, מגיע גם תגובות טובות)
[ליצירה]
אין אין עליך...
שתזכה לטוות את נפשך מחדש, ולאסוף את כל שנציך במהרה...
:)
[ליצירה]
[ליצירה]
גם לי יש-
דוקומנט 6
מה שלומך, הודיה?
כך שאלתי את אחותי שעמדה מאחורי.
אנא, הביאי כסא ושבי, למה תעמדי?
למה?
"כי בא לי", קטלה אותי אחותי האהובה עליי ביותר.
ולא, זה לא שהיא רוצחת, אלא מהכוונה של הלבין פני חברו ברבים, כאילו שפך דמים?
יו נועו?
"לא עשיתי לך כלום!"
נזדעקה אחותי.
"מה עשיתי לך? אה? אה? אה?
אז ככה יפה? אה?
איפה הצדק, איפה?"
טוב, זה לא מה שהיא אמרה,
זה סתם מוחי שמחפש אקשנים,
ואצבעותי שרצות על פני המקלדת בחוסר שליטה.
"באיטיות!" צווחה אחותי כדי להרוס לי את הסיפור.
לא ילך לך, אחותי יקרה.
זה הסיפור שלי, ושלי בלבד
"לא נכון!"
כן נכון!
"לא!"
כן!
"אמא, תגידי לה,
היא כותבת אותי!!!!!!!!!!!"
"מה קרה? אילה, מה את עושה לה? אני לא מרשה להגיז לי אותה"
"תגידי לה שתכבה את המחשב"
"שתכבי את המחשב אבל עכשיו!"
אבל אמא, אני באמצע לכתוב סיפור על אחותי יקרה.
"מה קרה?" (כך אמי)
נשברה הקערה?..."
הלשינה אחותי בלי לדעת מה היא עושה.
זה לא אני! לא הייתי בסביבה בכלל!
"קרציה אחת..."
מלמלה אחותי והלכה בשרוך רגליים.
"אל תלכי ככה, איך תמצאי לך שידוך?"
עזבה אותי אמי בהתבדחות.
"לך אני מרשה להמשיך לכתוב, את ממילא לא תמצאי זיווגך בקרוב."
מחיתי את דמעותיי מעל פני.
בחור יקר-
האם תרצה את אחותי במתנה?
<אבל היא עוד קטנה!!!!!!!>
סיימה לי אחותי את סיפורי,
הסיפור שלה.
<"אין המלאכה נקראת אלא על שם גומרה!!!!!!!!">