"אנחנו המתמטיקאים, כולנו קצת משוגעים"

                                                    לב לנדאו

*****

האולם הגדול היה אפוף כולו תבונת זקנים רבת שנים. היא נספגה באבני המרצפת השחורות, הסדוקות, במדרגות המשופשפות ממאות אלפי כפות רגליים שעלו וירדו בהן, בכסאות הסלע הניצבים במעגל גדול, שכל אחד מהם רווי במאות אלפי דברי חכמה שהושמעו מעל גביו.
ינשוף וינשופה ישבו ונמו את שנת יומם על אחת מקורות התקרה הכבדות, כשדלת האלון העצומה חרקה ונפתחה, שוטפת את האולם הגדול באורה של שמש בוקר, צונן ולימוני. זוג הינשופים לא התעכבו להתבונן בבאים; הם ניערו את נוצותיהם ועפו מבעד לחלון, לחפש מקום לינה שקט יותר, בו לא יפריעו להם. לו המתינו מספר דקות היו יכולים להיות עדים למחזה שכמותו לא ראה האולם הגדול שנים על שנים.
אל תוך האולם פסעו ונכנסו, בשורה ארוכה, כמאה אנשים עוטי גלימות שחורות, ופאות לבנות, מסולסלות, לראשם. הם צעדו בדממה אל הכסאות העומדים ומקיפים את האולם כעין גורן עגולה ותפסו איש את מקומו. משנכנסו כולם, חרקה שוב הדלת ונסגרה בקול טפיחה מהדהד.
אחד האנשים התקדם וטיפס אל כיסא שעמד גבוה יותר מכל האחרים, ושמולו ניצב מעין דוכן קטן, והתיישב בו. הוא קימט את מצחו והסתכל בדוכן, כמחפש דבר מה; משלא מצאו, התכופף וחיפש מתחתיו, ומסביב, הרים את עיניו לתקרה וכשגם זה לא עזר- כחכח בגרונו ושאל:
´הממ..מישהו ראה אולי את הפטיש?´
שאר עוטי הגלימות התחילו להתלחש בינם לבין עצמם, ולבסוף אחד מהם נעמד ואמר בקול שהיסוס ותקיפות שימשו בו בערבוביה:
´מצטערים, אדוני נשיא בית המשפט. הפטיש סולק מהאולם עקב מערכת היקשים בלתי חוקית שביצע´.
´אהה. אני מבין, דה מורגן. למישהו יש פטיש אחר, חוקי?´
דממה.
´למישהו יש חפץ אחר שיכול להחליף את הפטיש?´
בקשה זו נענתה בקול רחש ומלמול מצד כל הנוכחים, ולבסוף אחד מהם שלף בקול תרועה פעמון נחושת גדול וכבד מגלימתו, קם מכסאו והגיש אותו לשופט העליון.
´תודה רבה, גאוס, זה אכן רעיון מצוין. תמיד חיבבתי פעמונים.´
גאוס חזר לכסאו והשופט העליון צלצל בפעמון בארשת חשיבות. הוא המשיך לצלצל בו גם אחרי שהשתררה דממה, ונראה היה שהוא נהנה מזה.
´חברים יקרים. התכנסנו כאן היום כדי לערוך משפט, אחת ולתמיד, לאחד מאיתנו החשוד כבר שנים רבות במעשה מרמה והונאה. חלק מאיתנו ביקשו להביא חבר מושבעים לכאן, אבל לצערי לא הצלחתי לשכנע אותם להגיע, בעיקר לא את ביל. אבל אל דאגה-  כולנו כאן בורכנו בהגיון מלוטש כתערו של ויליאם איש אוקהאם, ונוכל לחרוץ את דינו של הנאשם בעצמנו.´
דברים אלו לווו במחיאות כפיים רפות והשופט העליון טלטל את פעמונו במרץ על מנת להסותן.
´הכניסו את הנאשם- מר פייר דה פרמה.´
שני זקיפים שעמדו ליד הדלת פתחו אותה, ואל האולם נכנס הנאשם- אדם כרסתן ומשופם, שפסע מעדנות אל ספסל הנאשמים שבמרכזו של האולם, כך שעיניהם של כל הנוכחים היו ממוקדות בו, והתיישב בניחותא.
השופט העליון התבונן בו בהבעה שלפחות לפי מה שנראה- התאמצה להיות חמורת סבר, שלף מגילה מתוך התיק שנשא עימו, כחכח בגרונו והחל להקריא:
´מר פייר דה פרמה, הנך מואשם כי בשנת 1630 כתבת בשולי ספר שהיה בידך, ושכעת נמצא בידינו כראיה, את הטענה שאין פתרון במספרים שלמים למשוואה x^n+y^n=z^n, עבור n>2. הוספת לכתוב שיש בידך הוכחה נפלאה לטענה זו, אך שוליו של הספר צרים מלהכילה. האם אתה מודה בעובדות עד כאן?´
פרמה הפסיק לנקות את צפרניו והרים את עיניו בשעמום.
´כן, מודה.´
השופט העליון המשיך:
´הנך מואשם, אם כך, שהונית את קהילת המתמטיקאים ביודעין, מאחר שלא היתה בידך שום הוכחה לטענה זו. גרמת לדורות של מתמטיקאים עגמת נפש, שנים של מאמצי סרק והרבה עצבים, וזה היה ממש לא מצחיק. האם אתה מודה באשמה?´
פרמה שמר על זכות השתיקה.
´אני מבין.´ אמר השופט העליון. ´מר ארדש, אם תואיל לשבת לימיני ולכתוב את פרוטוקול בית הדין, נוכל להתחיל בחקירת העדים. המ.. מר ארדש? ארדש!!´
ארדש, שהיה שקוע בשיחת התלחשויות עם מתמטיקאי זקן שישב לצידו, ננער והתבונן בשופט העליון.
´אה..אני חייב? בדיוק הראיתי לפיתגורס הוכחה אלגברית נחמדה למשפט שלו, אני רק אגמור כאן, ו..´
´מר ארדש, התחייבת לנהל את הפרוטוקול, אז אנא ממך..´
ארדש קם, רוטן, ודשדש אל הכסא שלימין השופט העליון, נטל קסת ונוצה והתחיל לשרבט בזעם על המגילה שלפניו.
השופט צלצל בפעמונו בעליצות ואמר:
´ובכן, אני חושב שאפשר להכניס את העד הראשון..´
´רגע, כבוד השופט,´ נשמע קול מצד האולם, ´לא אכלנו כלום מהבוקר, ואמרת שיהיה כיבוד בזמן המשפט. הבטן שלי נדבקת לגב.´
השופט העליון נאנח.
´בסדר גמור,  מקלורן. מי היה אמור לדאוג לכיבוד?´
´אממ..ביקשתי מהטבח שיכין משהו...הוא ארז לי את זה פה..´
´מי היה הטבח היום?´
´אממ..אתמול היה בולצמן, אז היום תומסון.´
קול גניחה עבר בין כל הנאספים.
´תומסון?´ אמר גאוס בזעף. ´אז עוד פעם יש עוגת צימוקים?´
´אממ..מצטער..זה מה שהיה.´
השופט העליון צלצל בפעמון וקרא לסדר.
´נו, בואו נגמור עם זה. תעביר הנה את עוגת הצימוקים- רימן ולבג, תחתכו אותה בבקשה. ותזכרו- קודם לחתוך, ורק אחר כל לחלק. אין טעם לנסות לחלק ואחר כך לחתוך.´
אחד המסובים הניף את ידו במחאה. ´אני לא מבין למה זה משנה אם קודם חותכים או קודם מחלקים, הרי בכל מקרה..´
´אַבֵּל, עברנו על זה כבר, בבקשה תפסיק לנדנד ותאכל בשקט. ואני לא רוצה לשמוע שמישהו מציג את העוגה בפני מישהו אחר. אתם יודעים שזה לא מנומס לאכול מישהו שהוצג בפניך.´ אמר השופט העליון, בשעה שרימן שלף סכין ארוכה וחתך את העוגה הרבועה לרצועות דקות וארוכות לאורך, בעוד לבג חותך אותה לרצועות דקות וארוכות לרוחב.
העוגה נחתכה, חולקה, ונאכלה. ארדש ביקש כוס קפה ונענה בשלילה. השופט העליון ביקש שישמרו לו את הצלחת, והכניס אותה בזהירות לשק גדול ומלא פמוטים שהחזיק לידו. כולם ליקקו את אצבעותיהם ומצמצו בשפתותיהם בהנאה, והוא נענע בפעמון ידוע הסבל ושאל ´עכשיו אפשר לקרוא לעד הראשון?´
כולם השתתקו וניערו פירורים מגלימותיהם והתיישרו בכסאותיהם.
´אפשר!´ צייץ אבל, וארדש כתב זאת בארשת חשיבות.
´ובכן, הכניסו את העד הראשון- אכילס!!´
דלתות האולם נפתחו, וכל מאה הצווארים נמתחו כדי להתבונן בנכנס. אבל במשך דקות ארוכות איש לא עבר בפתח. לאחר שהתעייפו כולם, והשופט העליון רצה לשלוח מישהו שיברר מה גורם לעיכוב, נשמע קול רמיסת עשב מכיוון הפתח ופנימה נכנס, צועד לאיטו, צב גדול.
השופט העליון כבש את פניו בידיו אבל היה אפשר כמעט להשבע שהוא מסתיר חיוך. מכל מקום, כשהרים את פניו הבעתו היתה רצינית לחלוטין, והוא שאל:
´אני מניח שאינך מר אכילס?´
הצב הרים את ראשו תוך כדי התקדמות וענה:
´לא, כבודו. אכילס היה אמור להגיע, אבל בחוסר אחריות אופייני נתן לי לצאת לפניו, ועכשיו הוא תקוע מאחורי, מבחינה לוגית, אתה מבין. אז באתי במקומו.´
´אני מניח שנוכל להסתפק בעדותו של הצב´, נענה השופט העליון. ´למישהו יש התנגדות?´
איש לא התנגד, וכולם חיכו בסבלנות שהצב יגיע לדוכן העדים ויתיישב שם. לפחות כמעט כולם. מצד שמאל של האולם נשמעו התלחשויות שהלכו והתחזקו, ובלי שום אזהרה, כמעט, שניים מהיושבים שם התחילו להתכתש ולמשוך זה בקפלטו של זה בצעקות רמות.
השופט העליון נפנף בפעמון בכעס וניסה לצעוק מעל המהומה:
´ניוטון! לייבניץ!! מספיק לריב! מי נתן להם לשבת ביחד, אני רוצה להבין..פרנקל, אתה יכול להפריד ביניהם?´
פרנקל קם מכסאו ורץ להפריד בין הניצים. הם התיישבו על הרצפה בפאות מרוטות, ונראו נזופים מאד.
´כן, על מה זה היה הפעם?´
´אדוני השופט העליון´, התחיל ניוטון, ´אני כאן, רמזתי ליושב לצידי שאכילס לא הצליח להגיע בגלל חוסר הבנה של טבע האינפיניטסימל, כפי שהראיתי בבירור במאמרי המהפכני..´
´אתה מתכוון לומר, כמו הרעיון שגנבת מהמאמר שלי—´ הרים לייבניץ את קולו.
´באמת! שאני?! שאני—אגנוב רעיונות מדחליל כמוך! אדוני השופט, האיש מדבר הבלים. והוא גם לקח לי חלק מהעוגה כשלא הסתכלתי.´
´שקרן עלוב!´ התרתח לייבניץ. ´אתה אמרת שאתה לא רוצה לגמור את כולה! השופט, הוא סתם מעליל!!´
´התכוונתי שאני רוצה לשמור קצת לאחר כך´ הפגיע בו ניוטון, ´ואם אתה לא מצליח להבין כזה דבר פשוט, אז איך אתה מצפה--´
´מספיק!´ הרעים השופט בחומרה. ´פרנקל, שב ליד לייבניץ. ניוטון, לך לשבת במקום של פרנקל.´
´למה אני עובר והוא נשאר במקום?´ נעלב ניוטון, אבל קם באי רצון, התיישב במקומו של פרנקל והסדר שב על כנו.
´ובכן´, כחכח השופט בגרונו. ´מר קושי מוזמן לחקור את העד´.
מתמטיקאי כחוש ושקוע לחיים קם מכסאו וניגש אל דוכן העדים.
´האם אתה מכיר את הנאשם, פייר דה פרמה?´
´בקירוב´, ענה הצב.
´היכן היית כשכתב את הערת השוליים המרשיעה?´
´בסביבה.´
´כיצד היית מתאר את אישיותו של הנאשם?´
´הממ...שואף לגדולות. נוטה להתכנס בתוך עצמו.´
´האם לדעתך הוא מסוגל לשקר ולהוליך שולל קהילת מדענים רצינית במשך 350 שנה?´
´לא יודע..תצטרך לשאול את אכילס´.
קושי נאנח.
´מתי אכילס יגיע הנה?´
הצב הרהר רגע לפני שענה.
´האמת היא, שהוא הגיע לפני. הרי אתה לא מתאר לעצמך שהוא לא עקף אותי באמת.´
´אמרתי לכם!´ קרא ניוטון בניצחון, ולייבניץ עיקם את אפו.
´אז איפה הוא?´ שאל קושי בעצבנות.
הצב משך בכתפיו.
´לא יודע.´
´אז למה באת לפה בכלל??´
´רציתי למסור דרישת שלום לבן דודי, הכמו צב. תוכל למסור לו, כבוד השופט?´
השופט העליון ננער משרעפיו והנהן.
´כן, כן..בוודאי. האם אמרת את האמת, את כל האמת ורק את האמת, כה יעשה לך האלוהים וכה יוסיף?´
´לא,´ אמר הצב בשביעות רצון. ´רק מסרתי דרישת שלום. כל טוב לכם.´
הוא ירד מדוכן העדים ודשדש החוצה, כשעיני כולם עוקבות אחריו בעגמומיות.
´נו´, אמר השופט. ´זו לא היתה עדות יעילה במיוחד. שאקרא לעד הבא?´
´כן, ותעשה את זה מהר! אני מת משעמום פה..´ קרא מתמטיקאי צעיר מירכתי האולם.
´אווריסט מתכוון לומר´, הזדרז לציין מתמטיקאי אחר, מבוגר, שישב לידו, ´שחשוב לו שהצדק יעשה סוף סוף, והוא לא ינוח ולא ישקוט עד שיחקר העד הבא.´
´כן, ושהעוגה היתה זיפתית´, הוסיף הצעיר.
´הוא מתכוון..´ פתח המתמטיקאי המבוגר.
´כן, כן ליוביל, זה בסדר. העוגה באמת היתה יבשה במקצת.´ אמר השופט העליון, צלצל בפעמונו וקרא ´הכניסו את העד הבא- הסוכן הנוסע!!´
דלתות האלון נפתחו שוב ואל האולם נכנס, בצעד נמרץ, אדם כחוש וגבוה, לבוש חליפה מטולאת במרפקים ומגולח למשעי, פרט לשפמו המטופח. תחת זרועו הוא החזיק תיק, אותו הנחית בתנופה על השולחן שמול דוכן העדים, והתיישב.
´מר אוילר מוזמן לחקור את העד.´
מתמטיקאי זקן ועיוור קם מכסאו וגישש את דרכו קדימה.
´ובכן´, הוא אמר לסוכן. ´האם יש איזשהו קשר בינך לבין הנאשם?´
´אין.´ אמר הסוכן בהחלטיות.
´אין??´ שאל אוילר בתמהון.
´אן עצרת, למען האמת´, הודה הסוכן.
´חלקי שתיים!´ צעק אווריסט מכסאו.
´מטעמי סימטריה´, התנדב ליוביל לבאר.
´פקטור חצי´, הניף ניוטון את ידו בביטול.
´שקט!!´ הרעים השופט וטלטל את פעמונו כמטורף.
דממה השתררה ואוילר המשיך.
´מה אתה מוכר, אדוני הסוכן?´
´ספרים.´
´איזה ספרים?´
הסוכן חייך חיוך דק מתחת לשפמו, פתח את תיקו בתנופה ושלף כרך עתיק יומין.
´אריתמטיקה, של דיופנטס. כמו חדש, ביוונית שווה לכל נפש—´
´אהא!´ קרא אוילר. ´בשוליו של הספר הזה נכתבה ההערה המרשיעה. האין זאת כך?´
מתמטיקאי זקן, שהטוגה שלו בצבצה מתחת לגלימתו, צחקק בירכתי האולם. ´אני לא מאמין שעוד מוכרים את זה. כמה אתה לוקח עבורו?´
´הממ..´ אמר הסוכן. ´אם תרצה, אתן לך אותו בשנים עשר תשלומים, אבל אז המחיר יעלה בעשרים אחוז; התשלום הראשון יהיה שתי דרכמות, ו..´
השופט צלצל בפעמונו. ´אנא, ענה על השאלה.´
אוילר קימט את מצחו. ´עשרים דרכמות! ´ הריע.
´התכוונתי לעד, לא אליך´, נאנח השופט.
´אה, כמובן. הזדרז אוילר לומר. ´ובכן, האם על שולי הספר הזה נכתבה ההודעה המרשיעה?´
´איזו הודעה?´ שאל הסוכן.
´המרשיעה.´
´אין לי מושג למה אתה מתכוון´, אמר הסוכן חלקות.
´אדוני השופט´, אמר לייבניץ, ´גלואה יורק עלי כדורי נייר.´
´ליוביל, תרסן אותו!´
´סליחה, כבודו,´ אמר ליוביל בעצבנות, ´זו דרכו המיוחדת של אווריסט להביע את מורת רוחו ממהלך המשפט.´
´שיהיה. שב ישר, גלואה. ובכן´, פנה השופט אל הסוכן הנוסע. ´אתה טוען שאינך יודע על מה מדובר?´
´אין לי מושג´. ענה הסוכן בשביעות רצון. ´כלומר, אן עצרת. חלקי שתיים, וזה´.
´האמת´, אמר ארדש, ששרבט בחריצות על שני צידי המגילה שלפניו והמשיך על השולחן, ´אפשר לפתור את זה באן בריבוע כפול שתיים באן.´
´מעניין מאד´, אמר אוילר.
´לא מעניין בכלל´. אמר גלואה.
´דממה!´ צלצל השופט בפעמון.
´האם יש לך מה להוסיף?´
´להוסיף?´ תמה הסוכן. ´בדרך כלל מבקשים ממני להוריד.´
הצב הציץ מבעד לדלת.
´אכילס פה שואל אם יש לך את האודיסיאה´.
´אכילס שם?´ שאל קושי.
´בכלל לא.´ נחפז הצב לומר, והסוכן דילג מעל דוכן העדים ויצא החוצה, כשהוא שולף מתיקו ערימה של ספרים.
´אנחנו לא מתקדמים לשום מקום´, התלונן ניוטון בקוצר רוח.
´אני מקווה שהעד השלישי יצליח להבהיר קצת עניינים, אם כי יש לי חשד כבד שזה לא ילך´, אמר השופט בעגמה כשהוא מתבונן במגילה שבידיו. ´הכניסו את השקרן מכרתים´.
מתמטיקאי לבן שער זינק ממקומו.
´התנגדות!´ הרעים. ´יש לפסול את העד בגלל שאינו קיים מבחינה לוגית.´
´למה אתה סבור כך, מר ראסל?´ שאל השופט בנעימות.
ראסל היסס לרגע לפני שענה ´מחשבה זו מבוססת על תורת הטיפוסים´. אמר לבסוף.
´ומי המציא את תורת הטיפוסים?´ השופט נראה משועשע.
´מי שהמציא..אה..תורת הטיפוסים..ווייטהד, תגיד לו´.
´ראסל המציא אותה´, התנדב ווייטהד לומר.
´ומי זה ראסל?´ שאל השופט בתמימות מעושה.
´הוא´. אמר ווייטהד בחשש.
´אתה?´ שאל השופט את ראסל. ´מי אתה??´
ראסל נראה חסר אונים.
´דקארט´, אמר השופט, ´אני מבקש לפסול את ראסל ממישור המציאות עקב חוסר התייחסות עצמית´.
דקארט היה עסוק- הוא ישב והתבונן בארכימדס המצייר בעיה גיאומטרית באבק המכסה כרך עבה של ´פרינקיפה מתמטיקה´.
ראסל רקע ברגלו. ´אולי מישהו יכניס את העד, אם הוא קיים?´
´אני חושב שכולכם משעממים נורא´, אמר גלואה.
´כבודו! ניוטון דוקר אותי במחט של בופון´ אמר לייבניץ.
´אני חושב, רימן, שכדאי היה לך לנסות לחתוך את העוגה לרוחב. זה חוסך כל מיני בעיות´, אמר לבג.
´אני חושב שלא חשוב מה עושים קודם- לאורך או לרוחב´ אמר אבל.
ארדש הרים את פניו מעל המגילה ´למישהו יש עט? שלי נגמר.´
כמה מהמסובים ניגשו לשולחנו של ארדש לראות את הבעיה עליה הוא עובד.
´תגיד, גאוס,´ צעק גולדבך שעד אותו רגע נמנם על כסאו, ´4723 ראשוני?´
´למה אותי לא שואלים?´ קבל קרתיאודורי.
´כי השם שלך מצחיק´, אמר גלואה.
פרמה התבונן בנעשה בשעשוע מספסל הנאשמים. האולם היה כמרקחה. ראסל חילק עצומה לפסילת עדותו של השקרן מכרתים. גדל התחבא מתחת לכיסא שלו והציץ מדי פעם לראות אם גלואה נרדם. קנטור הראה לפורייה בובת בבושקה קטנה שהביא איתו, ונראה היה שאף אחד לא מתעניין באמת בנאשם. רק השופט העליון ישב והשתעשע בפעמון של גאוס. פרמה קם, איבק את גלימתו ונופף קלות לשופט, שנופף בחזרה בחיוך קטן, ויצא מבית המשפט על קצות אצבעותיו.
בחוץ, השמש כבר נטתה מערבה, ורק ילדה קטנה, בעלת שיער שחור וחלק ועיניים נבונות, ישבה על העשב וליטפה חתולה שישבה בחיקה. פרמה התקרב אליה והיא הרימה את ראשה.
´שלום, אדוני´. אמרה לו.
´בונז´ור, מדמואזל´, ענה פרמה בנימוס.
הילדה קמה.
´האם המשפט נגמר?´
´חוששני שלא´, ענה פרמה. ´מדוע את שואלת, מדמואזל?´
´מר דודג´סון, השופט העליון, הבטיח לי שאם המשפט יגמר מוקדם הוא יקח אותי לשוט בנהר ויספר לי סיפור.´ היא נאנחה. ´כנראה שזה לא יקרה היום..´
הם עמדו ושתקו במשך כמה רגעים.
´האם אתה יודע לספר סיפורים, אדוני?´ שאלה הילדה בנימוס.
´הממ.´ ענה פרמה. ´את יכולה אולי, סיל וו פלה, להסביר מה זה סיפור?´
הילדה הרהרה לרגע בשאלה, בכובד הראש הילדי, בזכותו הם רוחשים כבוד לכל בריות בראשית, מחיפושיות על העשב עד דרקונים יורקי אש ועשן.
´סיפור,´ היא אמרה לבסוף, ´זה מין דבר כזה, שאומרים, והוא יכול להיות נכון או לא נכון, זה לא משנה בכלל. העיקר זה שהוא מעניין, וכיף לשמוע אותו, ו..ו..ושהוא מעניין.´ סיימה בצליעה את הנאום.
פרמה הרים את ראשו והביט בשמים.
´כן, אם ככה. אני חושב שאני יודע לספר סיפורים.´ הוא חייך והושיט לילדה את ידו.
´נלך?´
היא חייכה ולפתה את ידו הגדולה, והם צעדו להם משם, אל אחר הצהריים הזהוב.