[ליצירה]
והכי אהבתי? את ההיפוכונדריות של דורון, שהוסיפה לכל הסיפור הזה מימד מחויך, וגם ניחוח של מציאות אמיתית, כזו שבה הגיבורים לא מושלמים.
סיפור חמוד.
[ליצירה]
ידידה חביבה,
משפט המפתח בשיר המקסים שלך הוא: "דֶּרֶךְ לִי עוֹד אֲרֻכָּה".כמו שאמר הרמב"ם: "הכל צפוי והרשות נתונה".
אם תשימי לב לשמי, את רק בתחילת הדרך והכל עוד פתוח. הנכון הוא לצַפות לעזרת ריבונו של עולם, אבל הוא יכול לעזור רק למי שיודע לעצב את שיעור קומתו. התובנה הזו היא העזרה הראשונית שהוא נתן לך. וככל שתרבי להשתמש בה ותבני במו ידיך את דמותך כך תקבלי יותר תמיכה ועזרה.
והמתנה הכי חשובה שקיבל כל הדור שלך היא הזכות לשאול שאלות. בצעירותי היו רק תשובות גם לשאלות שלא נשאלו. כתבתי סיפור דמיוני לילדים ולמבוגרים כאחד שבו אב מלמד את בנו:" אם תלמד לשאול את השאלות הנכונות, התשובות יבואו מעצמן". אז יש לפניך עוד דרך ארוכה אבל מספיק זמן ללכת בה נכוכה, ואם תשכילי לנצל את הזמן, מובטחת לך העזרה.
בהצלחה בא בימים
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
איך אני אוהבת את זה... שפה עדינה, הבנה לעומק האישיות, עלילה קלילה וזורמת ותאור של חיבה טהורה ומתוקה מדבש...
אני כבר מחכה ל"והם חיו באושר ובעושר ד'"! (למרות שאפשר היה לתת שם יותר מקורי ומענין).
תודה רבה לך ובהצלחה!
[ליצירה]
לא יודעת, זה נורא נורא מוזר שבחור מתאר איך בחורה עושה אמבטיה. זה צרם לי מאוד, במיוחד כי לא הייתי מצפה לדבר כזה מבחור ישיבה כמוך. לפי מה שאתה מכניס לפיו של אביאל, נראה שאתה שקוע מאוד בעולם של תורה ולימוד, אז איך אין בך רגישות להבין שזה כל כך לא צנוע?
גם זה שהיחסים ביניהם מתחממים די מהר ושהוא בא לבקר אותה בביתה (באחד הפרקים הבאים) נראה לי מוזר מאוד.
אולי מה שחשבתי על ה"דוסיות" של מרכזניקים אינו נכון?
האמת היא שהסיפור הזה גורם לי להיות סקרנית להכיר אחד מהם, כי איני מבינה את החיבור המוזר הזה בין חיי תורה "רחפניים" לבין יחס כזה לבנות.
למרות הביקורת הזו, אני נהנת מאוד לקרוא ומצפה לסוף טוב של קול ששון וקול שמחה!
תודה
[ליצירה]
בדיוק אתמול שמעתי שהבחור שהקים את "הלל" - מוסד לעזרה לעוזבים את הדת - חזר שוב בתשובה. הוא הסביר את זה בכך שהוא שם לב שרוב רובם של עוזבי הדת הם בני 15-25, וברור לו שהם עושים את זה לא מתוך מחשבה עמוקה או הבנה פתאומית של "עובדת החיים", אלא סתם מתוך עצלנות או תאוותנות. מה שנקרא בלשון חז"ל: לא מומרים להכעיס, אלא מומרים לתיאבון.
לעומת זאת, יש חוזרים בתשובה רבים שהם מבוגרים, והם עשו את הצעד הזה אחרי בירורים חקירות ודרישות.
למה זה קשור? כנראה יותר מטומטם וחסר מחשבה לא להאמין שיש משהו מעליך, מאשר כן להאמין בכך.
ובקשר לשבת - אנחנו לא שומרים מצוות בגלל הכיף או הנוחות או החיים הטובים שהן מעניקות לנו, אלא מפני שה' ציווה אותנו לעשותן.
אבל, וכאן האבל הגדול - כמה טוב הן נותנות לנו, המצוות האלו, ואלו חיים טובים יש לנו בזכותן!
לאף אחד בעולם המודרני, זה שמחובר נון-סטופ לטלפון, לסלולרי ולאינטרנט, אין יום אחד מ ד י ש ב ו ע של חופש ושל שקט מוחלט; של הקשבה לנשמה במקום למרוץ החיים; של ישיבה משפחתית נינוחה ושמחה (לא "יחד" מול הטלויזיה - יחד ביחד!); של אכילה (שהיא מצווה!) של כל מיני מעדנים וממתקים; של זמן ללמוד מה שאתה רוצה; של הזדמנות ללבוש מחלצות ולהרגיש חגיגי.
מי שלא מרגיש את נועם השבת וחושב שהיא סתם יום משעמם (ויש גם דתיים כאלו, אני מודה) כנראה לא זכה אף פעם לשבת אמיתית. אפשר תמיד להתמקד באיסורים של השבת, במקום להבין איזה מרחב גדול הם מעניקים לנו, אבל זה חבל נורא, לא?
השבת היא יום נפלא, אבל - שוב - אנחנו לא שומרים אותה כי היא כזאת.
תמשיכי לשאול שאלות (כדאי קצת פחות בהתרסה), בסוף עוד תגלי את האמת!
תאמיני לי...
[ליצירה]
יפה מאוד ורגיש, אבל עצוב.
מה זה התבוסתנות הזו?
אנו אכן מושיטים ידיים ריקות, וזה באמת לא נעים, אבל איכשהו זה גם מנחם ומזמין התרפקות ותלות מוחלטות.
שמעתי שר' נחמן כותב עצה לשבתות וימים טובים, והוא מעיד על עצמו שגם הוא נוהג כך:
לפני היום הוא מתכונן ולומד, אך בהגיע היום עצמו הוא "משליך" עצמו על ה' ולא מצפה מעצמו לכלום - לא להרגיש את כל האורות, לא לדעת לתפוס אותם ולנצל אותם, לא לנסות להרגיש את ההתעלות של החג. פשוט להיות כלי ולא להיות אחראי על מילויו.
נראה לי שאם עושים זאת לא מרגישים בסוף היום את הפספוס שמורגש בשיר.
שנה טובה ושמחה!