[ליצירה]
והכי אהבתי? את ההיפוכונדריות של דורון, שהוסיפה לכל הסיפור הזה מימד מחויך, וגם ניחוח של מציאות אמיתית, כזו שבה הגיבורים לא מושלמים.
סיפור חמוד.
[ליצירה]
ידידה חביבה,
משפט המפתח בשיר המקסים שלך הוא: "דֶּרֶךְ לִי עוֹד אֲרֻכָּה".כמו שאמר הרמב"ם: "הכל צפוי והרשות נתונה".
אם תשימי לב לשמי, את רק בתחילת הדרך והכל עוד פתוח. הנכון הוא לצַפות לעזרת ריבונו של עולם, אבל הוא יכול לעזור רק למי שיודע לעצב את שיעור קומתו. התובנה הזו היא העזרה הראשונית שהוא נתן לך. וככל שתרבי להשתמש בה ותבני במו ידיך את דמותך כך תקבלי יותר תמיכה ועזרה.
והמתנה הכי חשובה שקיבל כל הדור שלך היא הזכות לשאול שאלות. בצעירותי היו רק תשובות גם לשאלות שלא נשאלו. כתבתי סיפור דמיוני לילדים ולמבוגרים כאחד שבו אב מלמד את בנו:" אם תלמד לשאול את השאלות הנכונות, התשובות יבואו מעצמן". אז יש לפניך עוד דרך ארוכה אבל מספיק זמן ללכת בה נכוכה, ואם תשכילי לנצל את הזמן, מובטחת לך העזרה.
בהצלחה בא בימים
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
איך אני אוהבת את זה... שפה עדינה, הבנה לעומק האישיות, עלילה קלילה וזורמת ותאור של חיבה טהורה ומתוקה מדבש...
אני כבר מחכה ל"והם חיו באושר ובעושר ד'"! (למרות שאפשר היה לתת שם יותר מקורי ומענין).
תודה רבה לך ובהצלחה!
[ליצירה]
וואו.
יותר משאני מתרשמת ממה שהעזת לכתוב, אני מתרשמת מזה שהעזת לפרסם זאת כאן. תחת שם אמיתי (?), אתה חושף כאבים והרהורים אישיים ומשתף בהם את כולנו. אתה עושה טוב, כי אנשים יכולים להבין פתאום שהם לא לבד בבעייתם ובתחושותיהם.
כל הכבוד לך, וה' הטוב יהיה בעזרך.
ועוד הערה: יש הבדל בין כעס, שהוא כוח הרסני, לבין זעקת כאב של תמיהה ("למה זנחתני"? "למה עזבתני"? "למה קודר אתהלך"?), שלדעתי היא הלגיטימית מבין שתי האפשרויות. מה אנו, מה חיינו ומה זכויותינו, שנוכל לכעוס עליו, חלילה?
ואל תחשבו "מה היא יודעת?" כי גם אני (כמו כולם...) עברתי ועוברת, ונראה לי שהתגובה צריכה להיות אחרת.
סליחה אם פגעתי בחזקי או במישהו אחר.
[ליצירה]
בכל פעם שאני רואה בחור ובחורה הולכים ומחיכים זה אל זה בנימוס אני חושבת: כמה שהתקופה הזו מוזרה ומצחיקה. שני בני אדם נפגשים, כל חודש עם מישהו אחר, וצריכים להתחיל מחדש את כל התהליך: לשוחח בטלפון, להתלבט איפה להיפגש, להתלבט מה ללבוש, לחכות בסקרנות, לנהל שיחות היכרות ונימוסין, להחליף דעות, להסכים, להתווכח, לחזור הביתה, להתלבט, להתיעץ, לברר, לנסות שוב, להחליט שזה לא זה ו..להמשיך הלאה.
כמו שאמרתי - תקופה מוזרה ומצחיקה. רק שתעבור עלינו במהירות וללא כאבים. אמן!
[ליצירה]
אולי את לא ידעת שהוא יודע? אולי הוא חשב שזו הדרך שלך להתבגרות?
בכל אופן, הקטע מאוד יפה ונוגע, אפילו זועק. לא כתבתי את ההצעות שלעיל מעמדת ידע או ביקורת, רק מתוך נסיון להבין.
חזק ואמץ!
[ליצירה]
יפה, יפה, יפה!
זה הזיז בי משהו. כמעט גרם לי לבכות מרוב שזה אמיתי. הלוואי שנזכה לעמוד לפניו כמו שצריך. זו הרגשה נפלאה, שלא זוכים לה הרבה פעמים. מדובר בשיר על עמידה, אבל זה מתקשר לי אוטומטית גם עם תפילה. תפילה כזו שעברתי פעם, חזקה, חודרת ומטלטלת, הכתיבה לי את השיר "כדור אש בוער".
תודה רבה רבה לך.
[ליצירה]
יפה מאוד מאוד - בתוכן ובצורה, אך הצטערתי מאוד על הוספת ההצעות המטופשות לסיום.
למה להרוס את ה'הפי אנד'?
למה להנחית אותנו על קרקע הסלנג המכוערת?
היה כל כך יפה וטוב, ופתאום...
חבל על דאבדין!