[ליצירה]
והכי אהבתי? את ההיפוכונדריות של דורון, שהוסיפה לכל הסיפור הזה מימד מחויך, וגם ניחוח של מציאות אמיתית, כזו שבה הגיבורים לא מושלמים.
סיפור חמוד.
[ליצירה]
ידידה חביבה,
משפט המפתח בשיר המקסים שלך הוא: "דֶּרֶךְ לִי עוֹד אֲרֻכָּה".כמו שאמר הרמב"ם: "הכל צפוי והרשות נתונה".
אם תשימי לב לשמי, את רק בתחילת הדרך והכל עוד פתוח. הנכון הוא לצַפות לעזרת ריבונו של עולם, אבל הוא יכול לעזור רק למי שיודע לעצב את שיעור קומתו. התובנה הזו היא העזרה הראשונית שהוא נתן לך. וככל שתרבי להשתמש בה ותבני במו ידיך את דמותך כך תקבלי יותר תמיכה ועזרה.
והמתנה הכי חשובה שקיבל כל הדור שלך היא הזכות לשאול שאלות. בצעירותי היו רק תשובות גם לשאלות שלא נשאלו. כתבתי סיפור דמיוני לילדים ולמבוגרים כאחד שבו אב מלמד את בנו:" אם תלמד לשאול את השאלות הנכונות, התשובות יבואו מעצמן". אז יש לפניך עוד דרך ארוכה אבל מספיק זמן ללכת בה נכוכה, ואם תשכילי לנצל את הזמן, מובטחת לך העזרה.
בהצלחה בא בימים
[ליצירה]
העימות הזה בין הרגש האישי - לא הכרתי איש ב"ה, לבין הרגש הכללי - שוב נפלו בנינו ובנותינו, אכן קורע את ליבנו שנות דור.
ימים כה שחורים, בהם קרוב הופך קרבן
שכן - בו נשמתו כבר לא תשכון,
חבר - גופו נפרד מנשמתו,
וסתם בן ישראל - אח לדרך, לעם, למשפחה.
נדמה לי שבדור הזה, רואים אנו, למרות קהות החושים, עד כמה קטן העם, עד כמה פגיעה באחד - גורמת לשני לקרוס.
[ליצירה]
איך אני אוהבת את זה... שפה עדינה, הבנה לעומק האישיות, עלילה קלילה וזורמת ותאור של חיבה טהורה ומתוקה מדבש...
אני כבר מחכה ל"והם חיו באושר ובעושר ד'"! (למרות שאפשר היה לתת שם יותר מקורי ומענין).
תודה רבה לך ובהצלחה!
[ליצירה]
מרגש ומרטיט! בכיתי.
בדיוק לפני שבוע הובלנו לקבורה צדקת בת 27 שנאבקה במחלה כמעט ארבע שנים ובסוף לא יכלה לה.
תודה רבה על הדברים שכתבת (או שהבאת לקריאתנו); הם היו בשבילי בדיוק הדבר הנכון ובזמן הנכון. קשה נורא ועצוב, אך מלמד פרופורציות של החיים, מלמד מה עיקר ומה טפל, מלמד להודות על כל ה"מובן מאליו".
הדברים גם מלמדים שצריך לפקוח את העינים דוקא בתקופה הקשה הזו ולראות את מי שיותר קשה לו - משפחה קרובה וכו' - ולהיות שם לעזרתו.
אסור להתמקד באבל - צריך להתמקד בחיים.
תודה רבה לך, גל.
[ליצירה]
וואי. את לא יודעת כמה נגעת בי! כל מילה וכל תחושה אמת. תארת כל כך טוב את מה שאני מאמינה שיש הרבה שחשות. תודה לך, יישר כח ו... בהצלחה בכל ההתמודדויות.
[ליצירה]
הזדהתי עם נעמה בכאבה ובנסיונה להדוף מעליה את ה(כמעט)האשמות של אחותה, אבל כשזה מגיע ליותר מכפית סוכר אחת, בלוטות הטעם שלי מתחילות לזעוק. איך אפשר לשתות זועה כזו?
סיפור מתוק, מנחם ואופטימי - כרגיל.
את צריכה לכתוב יותר, את יודעת?
[ליצירה]
וואו.
יותר משאני מתרשמת ממה שהעזת לכתוב, אני מתרשמת מזה שהעזת לפרסם זאת כאן. תחת שם אמיתי (?), אתה חושף כאבים והרהורים אישיים ומשתף בהם את כולנו. אתה עושה טוב, כי אנשים יכולים להבין פתאום שהם לא לבד בבעייתם ובתחושותיהם.
כל הכבוד לך, וה' הטוב יהיה בעזרך.
ועוד הערה: יש הבדל בין כעס, שהוא כוח הרסני, לבין זעקת כאב של תמיהה ("למה זנחתני"? "למה עזבתני"? "למה קודר אתהלך"?), שלדעתי היא הלגיטימית מבין שתי האפשרויות. מה אנו, מה חיינו ומה זכויותינו, שנוכל לכעוס עליו, חלילה?
ואל תחשבו "מה היא יודעת?" כי גם אני (כמו כולם...) עברתי ועוברת, ונראה לי שהתגובה צריכה להיות אחרת.
סליחה אם פגעתי בחזקי או במישהו אחר.