"כמה קל להתמכר לקירבה מדומה" חשבה לעצמה יעל כשהחזירה את האפרכסת למקומה, לאחר עוד שיחה ארוכה עם "החבר" הוירטואלי. השיחה זרמה ומחמאות עפו באוויר כמו היו מעוגנות במציאות. לא היה קל ונעים מזה. קירבה, חיבור, אפילו אינטימיות, בלי מעורבות רגשית. בלי הקושי, ההתמודדות, בלי הצורך להחליט החלטות גורפות לכאן או לכן, בלי להתלבש, להתאפר, להרשים. להתלבט שעות מול המראה אם ללכת על הלוק הקשוח, המאופק, או הנשי המתפרץ. כבר כמה חודשים שהם ככה, מדברים שעות ארוכות, מתוודים ומתוודעים, צוחקים…זאת הייתה בועה בתוך החיים האמיתיים. בועה לברוח אליה. היה לה מוזר שהיא, שתמיד הייתה מפוכחת באשר למה שיש למציאות להציע, שתמיד הייתה ריאלית והאמינה שסיפורי אגדות מקומם בספרים, שדווקא היא מכולן תתמכר להזיה הזו שאין בה שום ממד אמיתי. אבל למרות זאת (ואולי דווקא בגלל) מצאה את עצמה מחכה בדריכות לשיחות איתו, לצחוק המשחרר. אולי הקלה עליה העובדה שלא הוצרכה להרשים אותו, כי בסופו של דבר ,הם לא ממש הכירו. הם הרי לא ייפגשו (על אף שלא הייתה שיחה בה לא הוזכרה ה"פגישה" המיוחלת), כי הסיכון הכרוך בכך הוא גדול מכפי שיוכלו לקחת. וממילא גם אם ייפגשו, הרי שבאבחה אחת יימוג הקסם. האדם האמיתי, נפלא ככל שיהיה, לעולם לא יגיע לקרסוליה של הפנטזיה. * הפנטזיה יכלה להימשך עוד זמן רב, אולי אפילו חיים שלמים. אבל המציאות, כדרכה, נוהגת להפתיע מהמקום הכי פחות צפוי. זה קרה באחד מאותם אירועים משמימים שאולצה להגיע אליהם בניגוד לרצונה. היא מצאה את עצמה, באין דבר מעניין יותר בנמצא, מאזינה לשיחה של כמה בחורים צעירים מתווכחים בלהט בשולחן הסמוך. בעודה מגחכת בינה לבין עצמה על תוכן הויכוח, היה נדמה לה שזיהתה קול מוכר, דק, בבליל הקולות המתלהם. היא שלחה מבט לאחור וסקרה את הנוכחים, אך לא הצליחה לזהות איש. היא ניסתה להיזכר מאיפה מוכר לה הקול, ובדיוק ברגע שגמרה אומר להתייאש ולהרים כוסית למותו בטרם עת של זיכרונה, שמעה את אחד הבחורים שואג: "יאיר, אתה מדבר שטויות בחיי". היא קפאה במקום. "לא יכול להיות" מלמלה לעצמה, "זה לא יתכן, מה הסבירות ש… היא סובבה שוב את ראשה בזהירות, מנסה לזהות מי הוא מביניהם, אך לשווא. בלהט הויכוח לא יכלה שוב לזהות את קולו. היא חשה את הדופק שלה מאיץ והחליטה שאין ברירה, היא פשוט מוכרחה לדעת מי זה. היא שרבטה כמה מילים על פיסת נייר שתלשה מהתוכנייה של הערב, קיפלה אותה ורשמה את שמו באותיות גדולות. היא הניחה במהירות את הפתק על השולחן הסמוך, ויצאה. * לאחר כמה דקות בהן התהלכה כמו אריה בכלוב, יצא יאיר מבולבל משהו. היא נעמדה מולו, מתקשה לבחור את המילים המתאימות לסיטואציה. "אמממ… הי,סליחה שהוצאתי אותך ככה באמצע הויכוח, פשוט רציתי לוודא, זאת אומרת לברר, שאתה אתה.." אמרה בדריכות. "אני , אני" ענה באיטיות, "אבל מי את?" שאל בנעימה שנדמתה לה כתוכחה. ארשת פניו הבהילה אותה והיא ענתה בחיוך מהוסס, "ממ..אני יעל". היא חיכתה למוצא פיו זמן שנדמה כנצח. כשכבר פתח את פיו הדבר היחיד שיצא ממנו היה "אה" בליווי דקת דומיה. כשהבינה שזו התגובה היחידה שתקבל, ניסתה לדובב אותו קמעא. "מה שלומך?" התעניינה. "את בכלל לא נראית כמו שחשבתי" התעלם משאלתה. אאוץ'. לא מבזבז זמן. "תראה, אמרתי לך מראש בטלפון, זה לא שהסתרתי או משו.." "חשבתי שאת סתם מצטנעת" קטע אותה, "לא האמנתי שדיברת ברצינות". היא השתתקה לרגע. " אממ… אז בפעם הבאה תאמין. אתה יודע, אנשים לא סתם אומרים דברים". הוא המשיך לבהות בה, או שמא באוויר שהיה מאחוריה, לא מצליח לגייס את עצמו לכדי אמירת מילה. היא נאנחה. טוב למה ציפית, סנטה בעצמה, לאהבה ממבט ראשון? את הרי מאמינה בתהליך, בעבודה, לא בקסמים. ובכל זאת, הלב נחמץ. כמה נעים יכול היה להיות אם הקסם היה עובד. כמה הרואי לאהוב בטרוף, למות בשביל האהבה. אבל בעצם, למות בשביל האהבה זה קל. קשה לחיות בשבילה.זה נמשך הרבה יותר זמן. ופתאום, בלי לדעת למה, הרגישה מרומה. כאילו הוליכו אותה לכאב הזה. ואולי זו הייתה היא שהוליכה. "מה עשיתי לא נכון ש…" מלמלה לעצמה וידעה, שזה לא קשור אליה. בכלל. וזה מכאיב לא פחות. לדעת, שלא השאירה חותם. שאין לה השפעה. שהכל קורה בלעדיה כי אולי, אולי אין בה צורך של ממש. * כשהגיעה לדירתה כבר הייתה מפוכחת לגמרי. תמיד הייתה מעשית בתגובותיה. יש שיגידו מעשית מידי. קודם מחקה את מספר הטלפון שלו מהזיכרון. אחר כך את כל ההודעות הכתובות. ואת ההודעות הקוליות. ואז עברה למחשב ומחקה את כל תמלילי השיחות במסנג'ר. ואת האי-מיילים. ואת כל הקבצים החמודים ששלח לה כשהייתה עצובה והיא שמרה בדיסק הקשיח. "האם אתה בטוח שברצונך לשלוח את "יאיר" לסל המחזור?" שאל המחשב ברגישות אופיינית. היא לחצה "כן" ולקח לו 11 דקות ו-28 שניות למחוק 3564MB . חלון רבוע, קטן ואפור נפתח והודיע לקונית: "יאיר" נמחק בהצלחה. *בקרוב תושלם קירבה-גירסת הדמו