בת תשע עשרה, כבר לא בשירות לאומי. סטודנטית גבעות. אפילו אוהבת את הבני"שלה.
חיה את החיים בהשתדלות גדולה
וברצון עז
להצליח.
"במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם יכולים לעמוד"
(ברכות לד, ב)
[ליצירה]
וואווו!!!יפהיפה!!העלית בי כמה חיוכים טובים,שבהחלט היו חסרים לי..עיגולים עיגולים,חיוכים חיוכים,הכל בחינם,ומספיק לכוווווולם!
הלוואי שכולנו נחייך כל היום ולא נאבד את העיגול שלנו בלב ים סוער..וגם אם כן,שנמצא אותו תמיד תמיד מהר!
תודה ענקית לך!=]
[ליצירה]
הי חמודה!
אהבתי את הכתיבה- כמו דיבור, וזורם, ונעים.
בנוגע לתוכן- קצת עצוב. גם אני לא אוהבת אווריה של סופשנה.
אבל הכי הכי מאוכזבת מהקטע עם הילד.
הוא ניסה אותה, הרים לבנה ובדק איך היא תגיב-
היא איימה עליו בפנימיה.
התשובה הכי גרועה. חסמה אותו. והוא רק בכיתה א!
לא פלא, שהוא הרים את הלבנה שוב-
אכזבת אותו. הוא צעק אליך, זעק!
ציפיתי ממך -דווקא בת שירות ולא מורה- שתביני אותי, שתקבלי אותי, שתסמכי עלי- שתאמיני בי! אבל לא, את כמו כולם. חושבת שאני עבריין.
עליו הכי עצוב לי.
אבל אולי...
עוד תוכלי לתקן?
[ליצירה]
תמר,
אותו ילד...
הסיפור הוא על אחד הימים האחרונים בשנה.
הוא הרי לא מתאר את כולה.
במשך מעל חצי שנה, מאז שהכרתי אותו רק ניסיתי להתקרב, לחבק, להבין ולהקשיב. הוא אף פעם לא נענה, בשיטתיות, תמיד, אבל תמיד היה צועק עלי ומקלל אותי, מעליב אותי בפני ילדים אחרים, לועג לי ומתנהג כלפי באלימות פיזית. לקראת סוף שנה, גם לבת השירות הכי רחומה ואוהבת נמאס.
מקטע אחד שמתאר יום אחד את לא יכולה באמת להבין את התמונה השלמה, לכן אל תתיימרי לדעת מה באמת קרה, אל תאשימי אותי ואל תשפטי אותי.
נראה אותך מתמודדת עם ילד כזה, אני בטוחה שלא תעשי זאת יותר טוב.
ותחשבי על זה שאם לא הייתי מאיימת עליו בפנימיה כדברייך, הייתי יכולה לחטוף חצי בלוק בראש. זו היתה הגנה עצמית. באמת שאני מעדיפה שציפור הנפש החולה שלו תיפגע קצת, מאשר לקפח את החיים שלי.
אין לך זכות לשפוט אותי בלי להכיר, להחליט שאני צריכה לתקן, בלי לדעת, ולומר שאני לא בסדר על סמך יום אחד קטן אחרי שבעה חודשים של התמודדות קשה.
אגב, איפה את עשית שירות לאומי?
אני בטוחה שלא יצא לך לעבוד עם ילדי רווחה, אחרת לא היית מדברת כך.
[ליצירה]
ניצן ופרח היקרה לי מאוד!
לא הצלחתי לשלוח לך הודעה פרטית, בעיה במחשב...
מקווה שתקראי את מה שנכתב כאן.
תודה על השתתפותך,
אולי הדבר לא הובן כל כך בצורה ברורה,
אני כן , מאושרת עם עצמי, והאושר שלי לא תלוי בו.
הכוונה לא היי'תה מספיק ברורה .
מה שהתכוונתי הוא , שאחרי שכל כך הרבה זמן הרגשתי שאין לי חלק , שאני סוג ב' , ג' אפילו, שלא ירצו אותי לעולם ושלא אהיה שווה בין שווים, זכיתי לגלות שזה לא נכון, וזה מה שגרם לי לאושר, הגילוי הזה שאני כן חלק וכן קיימת בעולם שלכם-שלי (קצת גם שלי כבר...) בתור אחת שנחשבת. הגילוי הזה נעשה בעזרת הבחור שאני יוצאת איתו, והגילוי הזה הוא מה שגורם לי לאושר. גם אם ח"ו ניפרד, הכי מקווה שלא , גיליתי כבר שאני חלק מהעולם שהרגשתי בו בחוץ , ושום דבר לא ישנה את הגילוי הזה, מכאן, שאשאר מאושרת עם עצמי.
הבנת? קצת מסובך... קשה לתאר את כל זה.. זה דברים מבולבלים ודיי מורכבים, שקשה להפוך אותם למילים ברורות ולתאר אותם ע"י מקלדת.
אני מקווה שלא "חפרתי " יותר מידי , ושהצלחת להבין אותי.
בתימצות, אני כן מאושרת עם עצמי, על ידי מה שהבנתי בזכותו.
תודה רבה.
דמעה מחייכת
[ליצירה]
תודה לך על השיר האופטימי הזה, אני שמחה כל כך שאת מפרסמת כאן.
המשיכי כך (גם בהסתכלות החיובית, וגם בכתיבה. נהניתי מהזרימה של השיר הזה, רואים שהוא מגיע ממקום פתוח וטוב יותר)
[ליצירה]
יופי.
את יודעת, תמיד מרגש אותי להסתכל על ילדים קטנים שלומדים ללכת.
מנסים ונופלים ושוב נעמדים ונופלים אחרי צעד אחד או שניים, וממשיכים לנסות הרבה אחרי שאנחנו כבר התייאשנו...והם תמיד מצליחים בסוף. עוד לא פגשתי את הילד שהפסיק לנסות ללכת רק בגלל כמה מאות נפילות..
זו בערך אותה הנאה שיש לי עכשיו, מלעקוב אחרי השירים שלך. איך את לומדת להתגבר ולהתמודד, לומדת ללכת בעצמך.
וחוץ מזה, ש"ניצוצות תקווה ותכלת" זו שורה מקסימה.
בהצלחה!
[ליצירה]
אנשים כאלה הם כמו יצורי מעבדה שמעולם לא עמדו בפיתוי.מה לך לקנא בהם ? תמיד שמרו עליהם. הם נולדו מסודרים מראש ושומרים עליהם ועל עצמם כמו על בגד לבן בתוך כספת מבוצרת שכל מגע עם העולם יתיר עליו כתמים בלתי ניתנים לניקוי. ועוד קוראים לעצמם, כמו לבגד הבלתי שימושי הזה, שהוא יקר, שהם יקרים וחשובים. את לא צריכה אף אחד כדי לחזור בתשובה. ברכת נרות השבת מספקת והיא שלך בלי טובות של אף אחד.את יהודיה ממילא וזאת זכותך. לפחות זה בעולם האנטישמי שלנו. אל תלכי איפה שלא רוצים אותך. והיי שמחה.
[ליצירה]
וואו!
קרעת אותי מצחוק :-).
היא מזכירה לי כמה נערות צעירות בנות 70 ומעלה שאני מכירה.
גם אני רוצה לדעת לכתוב ככה :-( .
בינתיים אני רק כותבת שירי תוגה ואבל ברמת חוג כתיבה יוצרת לכיתה ו' במתנס וכיו"ב...
תמכור לי תכישרון שלך...
סתם..
יום טוב שיהיה לך.
ילדה_עם_דמעה_של_צחוק
( כינוי לא אקטואלי...אני לא צוחקת יותר מידי כבר)
[ליצירה]
מרגש
אמי עובדת עם ילדי אספרגר, ויצא לי להכירם ולסייע לה בעבודתה איתם.
מרגש לדעת שעל אף מוגבלותם הם הגיעו לכאן וזכו להכיר..
ואגב, אספרגר אינו פיגור שכלי, אלה סוג קל יחסית של אוטיזם.
( ילדי אספרגר יכולים להיות תלמידים מצויינים גם בהשוואה לילדים "רגילים").
כל הכבוד לך.
[ליצירה]
תמר,
אותו ילד...
הסיפור הוא על אחד הימים האחרונים בשנה.
הוא הרי לא מתאר את כולה.
במשך מעל חצי שנה, מאז שהכרתי אותו רק ניסיתי להתקרב, לחבק, להבין ולהקשיב. הוא אף פעם לא נענה, בשיטתיות, תמיד, אבל תמיד היה צועק עלי ומקלל אותי, מעליב אותי בפני ילדים אחרים, לועג לי ומתנהג כלפי באלימות פיזית. לקראת סוף שנה, גם לבת השירות הכי רחומה ואוהבת נמאס.
מקטע אחד שמתאר יום אחד את לא יכולה באמת להבין את התמונה השלמה, לכן אל תתיימרי לדעת מה באמת קרה, אל תאשימי אותי ואל תשפטי אותי.
נראה אותך מתמודדת עם ילד כזה, אני בטוחה שלא תעשי זאת יותר טוב.
ותחשבי על זה שאם לא הייתי מאיימת עליו בפנימיה כדברייך, הייתי יכולה לחטוף חצי בלוק בראש. זו היתה הגנה עצמית. באמת שאני מעדיפה שציפור הנפש החולה שלו תיפגע קצת, מאשר לקפח את החיים שלי.
אין לך זכות לשפוט אותי בלי להכיר, להחליט שאני צריכה לתקן, בלי לדעת, ולומר שאני לא בסדר על סמך יום אחד קטן אחרי שבעה חודשים של התמודדות קשה.
אגב, איפה את עשית שירות לאומי?
אני בטוחה שלא יצא לך לעבוד עם ילדי רווחה, אחרת לא היית מדברת כך.
[ליצירה]
ניצן ופרח היקרה לי מאוד!
לא הצלחתי לשלוח לך הודעה פרטית, בעיה במחשב...
מקווה שתקראי את מה שנכתב כאן.
תודה על השתתפותך,
אולי הדבר לא הובן כל כך בצורה ברורה,
אני כן , מאושרת עם עצמי, והאושר שלי לא תלוי בו.
הכוונה לא היי'תה מספיק ברורה .
מה שהתכוונתי הוא , שאחרי שכל כך הרבה זמן הרגשתי שאין לי חלק , שאני סוג ב' , ג' אפילו, שלא ירצו אותי לעולם ושלא אהיה שווה בין שווים, זכיתי לגלות שזה לא נכון, וזה מה שגרם לי לאושר, הגילוי הזה שאני כן חלק וכן קיימת בעולם שלכם-שלי (קצת גם שלי כבר...) בתור אחת שנחשבת. הגילוי הזה נעשה בעזרת הבחור שאני יוצאת איתו, והגילוי הזה הוא מה שגורם לי לאושר. גם אם ח"ו ניפרד, הכי מקווה שלא , גיליתי כבר שאני חלק מהעולם שהרגשתי בו בחוץ , ושום דבר לא ישנה את הגילוי הזה, מכאן, שאשאר מאושרת עם עצמי.
הבנת? קצת מסובך... קשה לתאר את כל זה.. זה דברים מבולבלים ודיי מורכבים, שקשה להפוך אותם למילים ברורות ולתאר אותם ע"י מקלדת.
אני מקווה שלא "חפרתי " יותר מידי , ושהצלחת להבין אותי.
בתימצות, אני כן מאושרת עם עצמי, על ידי מה שהבנתי בזכותו.
תודה רבה.
דמעה מחייכת