היא התחילה את השנה כפי שהי'תה פעם, לפני שהעולם התחיל להיות העולם שלה, באמת. הכירה את המלאכית, שחלקה איתה את אותו שם. המלאכית עזרה לה להבין, עד כמה שהיא רוצה להיות מה שתמיד רצתה להיות, אך לא אזרה די תעוזה לפרוץ, לצאת מתוך הגלים והקולות שפיעפעו בה וצעקו לה לצאת. אז היא פרשה את כנפיה והתחילה לעוף. ונפלה, וקמלה, והוכתה, סלעים נופצו על ראשה, מכל כיוון אפשרי. בגן הנוראי הזה בעיר הקשה, שפעוטות רכים עברו בו התעללות מצד הצוות, ואף היא זכתה למלקות. בקיבוץ, שטיח הפחד, הזריקה מהמגדל הנוראי הזה, בצורה המכאיבה שהתירה בנפשה צלקות שלעולם לא ירפאו, האלימות המילולית, הצעקות, הגירוש עם השקים הגדולים. בצומת, לבד, בוכה, מכוניות של ערבים כאילו עומדות לירות לעברה, כולם מסתכלים על המשוגעת שעומדת וממררת בבכי, עם שקים-- בגדים לשבועיים, שמיכות, כרית... שקי ניילון אימתניים ששוקלים כמעט כמוה. וגם בבית, אף אחד לא הבין, היה רק כעס, עלבונות. כאב אינסופי. והיא חשבה לעצמה, מדוע, ולמה היא הי'תה צריכה לעשות את הצעד הזה? האם הקולות הטעו אותה? האם הבכי ישמר לעולמי-עד?

היא חשבה לעצמה, שלהקים בית כשר ודוסי בישראל יהיה הדבר הכי טוב שתוכל לעשות בתום השירות הלאומי שלה, לכן הי'תה נפגשת עם בחורים, דתיים כמובן,רובם מוזרים להחריד, הנורמלים לא רצו אותה. והבודדים שנפגשה עמם, ולא היו הכלאה של ליצן קירקס ונעל, דחו אותה, כי לפניהם, היא היתה הכלאה של ליצנית ונעל. או סתם ילדונת שנראה כאילו אינה יודעת מה היא רוצה מעצמה, בגלל דיבור מרחף, בורות קלה בנושאים שלא נגעו בה עד זמן קצר לפני כן, ביישנות,מבוכה  גשר בשיניים ותווי פנים של שישיסטית שהסתירו בגרות עמוקה. והיא נחלה אכזבות והרגישה כל כך טיפשה פעם אחר פעם. ולא דימתה לעצמה שתזכה עוד מעט בכפיר האריות, שתאהב נפשה. ההורים לעגו לה. אבל עדיין הסיעו אותה לעזריאלי. כי למרות הלעג והכאב, היא לא זכתה להכיר הורים יותר מסורים ואוהבים מהם.

אחרי שנפלה בפחד מהמגדל הגבוה, שם טומאתו, מצאה מקום חדש, מקום של חיוך, אהבה והבנה. ילדים מכל וכל ,אך בעיקר ילדים מקסימים שידעו להעניק לה אושר, כפי שהעניקה את כל שיכלה לרבים מהם. מנהלת רגועה עם לב זהב, ומורות שלא הפסיקו לשבח אותה בפני הרכזת. אבל עדיין בפני הרכזת, היא היתה ליגה ג', בוגרת החינוך הממלכתי שאבא שלה לא חובש כיפה ואמה אינה עוטה כיסוי ראש לא עלינו. בפני הרכזת היא היתה נחשלת, טיפשה ולא שווה. ולא עזרו השבחים מצד כולם, והאהבה שהורעפה עליה מידי כולם בבית הספר, מהילדים עד המנהלת, עד המורות ואפילו המנקות תמיד דאגו לה למנת אוכל שחס וחלילה "הבת שירות החמודה" לא תישאר רעבה. בפני הרכזת היא נשארה בזוי'ה. הגורל צחק, ורצה, שבנות הגרעין ה"סיירת המובחרת" שלה, הפכו לחברותיה הטובות ביותר, שמעולם לא היו לה, שהעריכו אותה, שהיתה בניהן אהבה ורעות אמיתית. אסור היה לה לגור איתן בדירה, היא לא הי'תה לרמה שלהן... אבל היא היתה מגיעה מידי יום כמעט, כשהיו הולכות להדריך במועדונית, שוטפת את הכלים, מעמידה סיר עם פסטה, או אורז... אחת לשבוע, או שבועיים היתה מבריקה את הריצפה שכבר השחירה ומנקה את חדר האמבטיה כי הן עבדו כל כך קשה ורק לה מבניהן היה זמן לבשל ולנקות. והן באמת אהבו אותה והעריכו את העזרה שנעשתה מתוך לב רחב. קראו לה אם הבית שלנו... אבל עדיין, היא היתה אם הבית, והן היו הסיירת.

פתאום נהיה לה טוב, היה לה מקום שירות שנהנתה בו כל כך, חברות בלב ובנפש, ו"משפחה מאמצת" מהגרעין במקום, שבניגוד לרכזת העריכו אותה ואהבו אותה בלי דעות קדומות. הזמינו אותה ,לבית המאיר שלהם שהיה מלא קולות צחוק ואושר שרק חמישיית ילדים קטנים יכולים לגרום לו. היא אהבה לבוא לשם, אך התביישה לבוא פעמים רבות, על אף ההזמנות. ועדיין, כשהגיעה, התמלאה שמחה , ורצון להקים גם משפחה כזאת, שהטוב קורן ממנה. בניגוד לשהותה בבית של הרכזת, שאחרי מחצית השעה שם היתה חוטפת בחילה , כאבי ראש, סחרחורות ורעד בבירכיים. ה"מאמצים" קראו לה להשגיח על ילדיהם במשך הלילה, יום לפני כן היא זכתה להכיר את שאוהבת נפשה כבר משיחת הטלפון הראשונה,הארוכה, הוא היה נשמע לה כזה שתזכה לאהוב,זו היתה ההיכרות הוירטואלית הכי אמיתית שידעה , הם קבעו להיפגש לפני ה"בייביסיטר", ישבו שעתיים בגינה ביישוב בו גרה, על קרטון לימונענע, היא לא חשבה שלימונענע רגילה, מלאכותית, יכולה להיות כל כך טעימה בנסיבות מסויימות,  מחוגי השעון נעו בלי משים וחלפו בהיעף, הוא הסיע אותה עד לביתם... זה היה הבייביסיטר הכי מאושר שיכלה לצפות לו, אפילו שהתינוק התעורר כל רבע שעה, והקטנטונת בכתה בכי קורע לב. "אבא אבא אבא"... היא ידעה שהיא זכתה בהכי טוב שמגיע לה. הקטנים נירדמו, והם דיברו בטלפון הסלולרי שלה, כמעט עד עלות השחר.

מאז, כבר חודשים שהם חולקים את האושר שלהם, את השמחה והאהבה הכי גדולה שיכולה להיות לפני הנישואין. עם תקווה ותפילה לעתיד של ביחד. 

שנת השירות הלאומי שלה הסתיימה, השנה הכי משמעותית בחיי'ה , שנה של דמעות, תקווה וחיוכים. השנה שלימדה אותה כיצד לרוץ גם כשנופלים, להילחם גם כשסלעים נירגמים כלפיה,לשלוף ללא מורא את החיצים המורעלים שנשלחים אל בית החזה שלה, לקוות, להתפלל ולגרום לדמעות לחייך באמת. לגלות שהכל תמיד לטובה.  

לדעת שאין עוד מלבדו, ושתמיד הוא יכוון את דרכה בין השבילים.

ישלח לה ניצוצות תקווה ותכלת.