קרעת ממנה, את שרידי התום שנשארו בה
כל מה שבליבה --- צללים דועכים.
הבכי שאיבדה, הדמעות כבר יבשו מעיניה
עפים על הקיר, בשטנה, מפחידים, צללים דועכים.
נעמת לה, בשירייך, בניגון האינסופי של ליבך האוהב
שהפך פתאום כאבן שוקעת בגיגית פח מחוררת, מלאה במים עכורים.
נעמת לה, גרמת לה לעוף אלעל,
לעוף הרחק מהצללים הדועכים.
כל שנהיה מליבה התמים
הוא כעס, מכאוב ודם הניגר כמים
על המדרכה בחוץ בליל חורף צללים דועכים
אל נא תחשוב, שהצל הדועך
לא יזכה לחייך עוד
והאור המקרין אל הצל הדועך
ימלא עולמה בדמויות מוארות
באנשים אחרים, אוהבים.
