ופתאום,
כשהתחלתי ללכת
והלכתי בדרך שלי.
יצאתי מתוך הקולות שבבטן
שנתנו לי להאמין
ותמיד האמנתי בשקט
כמו שהמים זורמים
והשקט- עושה גלים
ומתוך תוכי
לקחתי את כוחי
ויצאתי כדי לתת מבלי לקחת
ומתוך תוכי, לקחתי את כוחי
כי האמנתי שהאמת מנצחת.
(הזכויות לא שמורות לי)
עוד מעט שנה בה היא צועדת בדרך שלה, מאמינה שהאמת מנצחת. נאבקת. צועקת. מתפללת. ומצליחה בכוחות משותפים, כבר לא לבד. מתגברת. מחייכת ושמחה, כבר לא סוגרת את עצמה בנחיל של בדידות וכעס. אוהבת אותו, אהבת נפש, ואת כולם, כי כולם פתאום מאירים לה, גם מי שלא מאיר תמיד. היא כבר לא שונאת את הרכזת הראשונה, ואת הרכזת השניה אפילו, ואת הרכזת השלישית, וכבר לא עסוקה בלהיות מתוסכלת מצבא הרכזות הזה שתמיד היה נראה לה שהוא מנסה להרע לה... גם אם היה זה לפעמים אמיתי. יש לה חברות אמת, שאוהבות אותה באמת. מצליחה להאמין באמונה שלמה, דבר שהיה לה קשה לבנות, מצליחה להיעלב אך לא לעלוב, גם כשהמפקדת הגדולה מחליפה את גזרת הפיקוד מהבסיס לבית... ויש לה כל כך הרבה מה לרדת לחייה. מצליחה להבין את אמא, וגם אמא מצליחה סוף כל סוף להבין אותה יותר. השנה הזאת, היא השנה המשמעותית ביותר בחיי'ה, המורכבת ביותר בחיי'ה, המתסכלת ביותר בחיי'ה,והחשובה ביותר בחייה. השנה הזאת היא השנה בה היא מצאה את האדם אותו היא אוהבת מכל, את האדם שמתאים לה מכולם, שמבין לליבה יותר מכולם... מחכה לרגע בו יהיו אחת של השני באמת.
השנה הזאת, היא השנה הכי יפה בחיי'ה. בשנה הזאת היא יצאה מתוך הקולות שבבטן, מתוך הזרימה השקטה של הגלים,אל סערה שבסופה נכונה השלווה, יצאה מתוך האמונה, האמונה שהאמת תמיד מנצחת.
