בנדודים בין הדרכים בשקט לבד פוסעת,
השמש מחממת לפרקים ורוח באה
כי דרכי ארוכות עודנן,בין אינסוף שבילים
איה אדע באיזה שביל לבחור?
תמיד לבד תמיד בלאט
ואין כל נפש מכוונת
היד שמושטת רק חפצה בלהכות.
אולי כן הוא עלי משגיח
ואולי הוא לא שכח אותי
מכוון את דרכי בין השבילים
שולח ניצוצות תקווה ותכלת.
בין הרוח והגשם בין השמש והטל
ישנה ילדה קטנה אחת שלאיבוד הולכת
בין העפר הדל והשדות המוריקים מלאי הפז
ישנה ילדה אחת קטנה ששכחה כיצד ללכת.
אולי כן הוא עלי משגיח
אולי הוא עוד זוכר אותי
מכוון את דרכי בין השבילים
שולח ניצוצות תקווה ותכלת.
באמונה שלא אבדה עדיין
ועודנה בליבי היא
ותשכון שם עד אשר אפסיק
בין השבילים לפסוע.
אך הינה אני רצה אל השקט
אל הטוב אל התקווה
היכן שהיד המושטת כבר לא מכה.
ואכן כן הוא עלי משגיח
והוא כן זוכר אותי
מכוון דרכי בין השבילים.
ממטיר ניצוצות תקווה ותכלת
תגובות