ילדות בצילה של האחות הגדולה.
טל הי'תה נותנת בכפה, את ידו הקטנה
של אחי'ה מהגן, מעבירה אותו כביש
הולכת בביטחון, ראשונה
שלא יפגע בו איש.
יד ביד קילומטר אחד,
הלכו לבניין העגול, השמיים חייכו
מלאכים כאילו יצאו במחול.
המפקדת הקטנה של בית ספר "הראל"
חצאית ומכנסיים כחולים, תחת הזרוע- כדורגל
הי'תה תופסת אותי במרפק ודוחפת
"זוזי כבר, מהר" הי'תה צועקת
הסתכלתי על החבר מהגן וחשבתי
למה בכלל, אין לי אחות כמו טל?
מבט מעריץ וירא, אהבה שמזכירה
את אהבת השרים לרודן
היה גם טוב , לא רק רע...
אבל לגדול בצילה במורא
יכול היה להיות גם נורא.
מה שאמרה היה קדוש.
לא יכולתי לדבר איתה בלי לחשוש.
תכיני לי פטל, אביא לך שקל.
מכל השקלים שלא קיבלתי,
יכולתי לממן לימודים.
תמיד רציתי לחבק, וחיבוק בחזרה
לא היה.
נשיקה פעם ראשונה קיבלתי,
כשהלכה לצבא.
ואף פעם לא התעניינה באמת,
ולא שאלה מה אפשר לתת.
כשבחרתי לחיות בדרך שלי
היא בחרה להמית לי את הדרך.
ללא הצלחה.
אני כבר לא בצילה, של האחות הגדולה.
