שיר ה"דיכאון" הזה, נכתב בשקט בדירה של הגרעין ש"ל. בחדר סגור, שהאוויר בו היה מלא בכעס, אכזבה וסוג של קינאה בבנות ששפר עליהן מזלן. ולמען האמת, במחשבה שניה, אולי אני יותר מידי מרחמת על עצמי...
אולי בסוף הדרך המייסרת,
נכונה לי אלומה של אור קטן?
זרזיף של גשם.
חיוך דק, אולי?
אולי יום אחד,
יהיה אפשר להבין
ואולי האור יגדל מעט
אולי עוד אצליח
אולי, כפי שמעודי לא הצלחתי.
תכלת אפורה
עננים בגוונים ורודים-שחורים
העולם לא מובן,
וכך גם אני.
בשנאה שהיא רוכשת,
חוסר הקבלה, דחיה...
ואולי לא אראה עוד אותה?
יש עולם ועולם מקביל
לא נוגע לא חש
ומי שאמורה לקרב בין שניהם
שמה חומה, ואני באמצע
הולכת על החומה.
ונופלת לאורכה,
לא נוחתת לצידיה.
הצד העזוב, לא אחזור
והצד החדש, לא רוצה בי.
אולי עוד פרחים יצמחו על החומה?
אולי שורשיהם יעקרוה...?
ואולי יהיה זה מאוחר מידי
ואולי עוד האלומות,
יכבו, ידעכו אל החושך.
אולי בסוף הדרך המייסרת,
דרך השטנה שהיא מנהיגה.
נכונה לי אלומה של אור?
צליל של ניגון,
חיוך יד מושטת?
ואולי אין חיוך בשבילי, לא כאן
ולא שם.
וכבר החומה קברה אותי תחתיה
אולי?
אלומת האור עודנה
אך לא אצלי
ודמעות קור ושקט
מכתימות את הדף והלב.
ואולי יש יאוש בעולם?
שונה נטושה ולא מתקבלת.
תגובות