לך, הבייניש הצדיק שלי.
בחודש האחרון, מאז שנכנסת לחיים שלי, צבעת אותם בגוונים של ורוד ותכלת. בגוונים של שמחה ואושר. בגוונים של תקווה.
לא הייתי בטוחה כלל שאמצא אותך, חשבתי שאני לא מספיק טובה בשביל אדם שגדל כל חייו בחברה שאני מגששת את צעדי הראשונים בה. חשבתי שאאלץ להתפשר מאוד, שאאלץ לשלם מחיר על השינוי שאני עוברת. וגיליתי שלא ...כל המחשבות המטרידות שכחו. גיליתי את מה שהייתי אמורה להיות בטוחה בו זמן רב, שאני טובה, שאני מוצלחת, שיש לי חלק.
קשה לתאר במילים את הרגיעה, את השלווה שקיבלתי כשהבנתי שאני לא פחות, שאני לא מוקצה, שאני לא פסולת חיתון כי בחרתי לעצמי, בעצמי את אורח החיים שלי, שאחרות נולדו לתוכו. סוף כל סוף זכיתי לתקווה אמיתית, להשלמה עם מה שאני . כל הטירדות, כל הכעס של למה לא מקבלים אותי לגרעין התורני, של למה אני פחות, של "אני לא מספיק טובה?" ולמה הרכזת אמרה עלי ככה, ולמה הרכזת חושבת עלי ככה... עברו, נכון , עדיין לא קל לי להיות בחוץ, נספחת כזאת, אבל הכל פתאום מתגמד, כל הבעיות הופכות להיות דברים קטנים ושטותיים... יש לי אותך, אז למה לי לכעוס ולהיות מוטרדת, לחשוב יותר מידי דברים שלילים? זה נראה לי טיפשי וחסר תועלת להתעמק בדברים שכאלה, כשאני יודעת שעוד מעט נהיה ביחד באמת.
פתאום, אני רואה את הכל באור אחר, באור ענק.... כאילו הילה של תכלת עוטפת את היקום שאנחנו מתחילים לבנות לנו. כי הבנתי שאני חלק. שיש לי מקום....
ממני באהבה.
תגובות