היא למדה בחטיבת הביניים על שם רבין באזור, מקום נוראי וטראומתי, לילדה שהיא לא בדיוק כמו כולם. מקום של אפס סבלנות, אפס סובלנות ורוע אינסופי.
הם, כיתה ט' ראשונה, יצאו לטיול של"ח, היא לבד בספסל הקידמי, בקרבת המורה. הם ירדו מהאוטובוס והחלו לצעוד בדיונות. הטיפוס היה קצת קשה, אבל היא, בניגוד לרובם, שטיול נחשב אצלם "מנגל" בבן שמן, או בטן גב באילת, הכירה טוב את הארץ דרך הרגלים ואהבה לטייל. מעולם לא "קיטרה" "אוי קשה לי, המורה כואב לי אין לי כח" כמו שאר בנות הכיתה. היא פשוט צעדה בשקט והתקרבה אליהם. "הגדולים "המקובלים". הם היו שלושה, ואחד מהם הקסים אותה, היה נדמה לה כי היא אוהבת אותו. "פריק" תלתלים בלונדינים ארוכים ועיניים כחולות. הוא היה אפילו מהנהן מעט כשהיתה אומרת לו "שלום" בכניסתה לכיתה. בניגוד לאחרים שהתעלמו. היא התקרבה וניסתה לקשור שיחה, אבל היא היתה "אף אחת" והם היו "הגדולים". הם רק לעגו לכל מה שהיא אמרה, שני הרעים, והאחד שחיבבה, שלא היה ממש רע כמותם, אך לא רחוק מכך, שתק. ואז הוא, חביב המורות, חביב הילדים, ה"חניך המדהים" של אחותה בצופים, ה"תלמיד המקסים" של אמה בילדותו. שהיה כל כך טוב לכולם, אך אליה תמיד היה רע, כי היא היתה "אף אחת" והוא היה דודי הנערץ. ואז הוא פשוט אמר לה "את רוצה שאני אשתין ואסמן את הטריטוריה שלי כמו כלב כדי שתעופי מפה?" והיא עפה משם. בוכה. ולא היה אכפת לה שיראו. אבל אף אחד לא ראה, כי היא היתה "אף אחת" אז לא ראו אותה. וה"מלאך" עם תלתלי הזהב צחק, או שלא צחק, היא לא שמה לב, אבל הוא גם לא ניסה לדבר אליה כשבכתה. לכן, מאז ועד היום היא שונאת אותו.
כשסיפרה לאמא שלה, שידעה הרי שהיא אף אחת ותלמידיה לשעבר הם הגדולים, היא פשוט אמרה לה "למה את מתעלקת עליהם? למה את משלה את עצמך שהם ירצו להיות ידידים שלך? תעזבי אותם במנוחה. אל תהיי נודניקית" ולבטח הוסיפה בליבה "את לא ברמה שלהם, נודניקית".
כשסיפרה לאחותה המדריכה הדגולה מהשבט שכולם שונאים וברור למה, היא פשוט אמרה משהו כמו "תעזבי אותם, מה את מבלבלת להם את המוח? " והוסיפה כמה היא אוהבת אותם ואיזה ילדים מדהימים הם.
היום היא כבר לא אף אחת, והם כבר לא הגדולים בעיניה. אבל צלקות לא נרפאות לעולם. אפילו אם שוכחים מהם לכמה ימים, הן תמיד שותתות דם, עמוק בתוך הלב הפצוע.
