"במקום שבעלי תשובה עומדים, צדיקים גדולים אינם עומדים"
(ברכות ל"ד, ב')
עם כל הרעל שאני אוכלת בשירות שלי, מצד הסייעת שצועקת עלי ומעליבה אותי... הרכזת של חולון שמרחיקה אותי מהבנות הטהורות של הגרעין שלה, שחלילה וחס לא אקלקל אותן. ציפיתי לאיזו נקודת אור, למשהו שיגרום לי להוביל את עצמי למקום טוב יותר. החלטתי לנסות לעבור לגרעין, כי הרי זה מה שאני הכי רוצה, וזה מה שהכי לא רוצים בשבילי.
כמה מוטיבציה, כמה רצון, כמה כמיהה לתת לעמ"י... וכמה שאסור לי להיות חלק מכל אלו, כי אני לא כמו הבנות שלך.
ברוב חוצפתי העזתי לצלצל אלייך, לברר פרטים על הגרעין. שיחה שהלכה בצורה צפויה, מאיפה, מה את עושה כעת, וכיוצא בזה. עד ששאלת אותי אם אני דתיה. אמרתי שאני לא מבית דתי, אבל שכן, אני שומרת מצוות. הטון שלך השתנה, הפך לחורק, דוחה ומתנשא. שאלת אותי אם למדתי בבית ספר דתי, אמרתי שלא. הטון הפך לדוחה עוד יותר.
"זה לא מתאים לנו, אנחנו לא מקבלים בנות מסוגך לדירת שירות של האגודה להתנדבות"
"למה?"
"איך נקבל בנות כמוך, ----מתחזקות--- לדירה של דתיות חזקות?"
"את החזירים אני אבשל בבית לא בדירת שירות"
הטון הפך למתנחמד.
"יקירתי, אני באמת לא רוצה להעליב אותך, אבל מה עדיף, שתגיעי , תטרחי, ואז נגיד לך לא?"
בשלב הזה הדמעות התחילו לצאת ..
פשוט אמרתי ביי וניתקתי.
בכיתי בהיסטריה במשך עשר דקות. הרעל שלה חילחל לי בכל הגוף, כאילו היא הזריקה לי גלולת ציאניד מומסת ישר לתוך הלב.
ולא רק עליה. גם על הרכזת של חולון, גם על אותו הבחור ש"אנחנו לא באותו מקום תורני" וגם עליו שכמה שאני מנסה, הוא מכשיל אותי, במקום לעזור.
כל הדמעות יצאו. והכעס נשאר.
למה יש נוער שמשתמט, שלא רוצה, שמרוכז בעצמו, שלא אכפת לו.
ואני, שמלאה ברצון, שרק חולמת לעבוד קשה, למען הכלל, בלי לקבל תמורה, נבעטת פעם אחר פעם, לא מפסיקה לקבל מטחי יריקות, חיצים מורעלים, והפגנות של רוע. בגלל סיבה מטומטמת, בגלל שאני נכללת תחת ההגדרה
"בנות מתחזקות מסוגך"
מתחזקת... עוד הגדרה שצריך לשרוף מכל דף שהיא כתובה עליו.
זה לא אבסורד?
ומה שיותר גרוע. זה שאנשים כאלו הם אלו שקובעים.
ומה שאף גרוע מזה,
אני יודעת שבחיים לא יקבלו אותי לחברה הזאת,
שלמען האמת, יש בה אינסוף אנשים רקובים.
אין יאוש בעולם כלל?
אני מקווה.
תגובות