צוות הגן היקר.
את המכתב הזה לא תקבלו, לעולם, כי מי שפותח את פיו סופו לתליה.
אני פשוט כותבת בפינה של הגן, בצד, בספרדית כדי שאף אחד לא יבין.
ובבית כותבת מילים אלמוניות באינטרנט.
בשקט בשקט בלי שאף אחד ידע.
ואלו מילותי.
לפעמים אתן שוכחות, ככה סתם, במקרה, שאני מתנדבת.
שאני בן אדם, עם רגשות, ולא מכונה שמאכילה, מחליפה חיתולים, מחליפה בגדים שהורטבו, מטאטאה ושרה שירי ילדים. שאני אנושית. שגם אני נעלבת, וגם אני בוכה בצד, וגם אני , כן, גם אני בעלת קשיים. לא רק לכן יש את הפריוולגיה הזאת, אבל אני לא מקטרת בפנים. אני פשוט מעלה הכל על דף אינטרנט וירטואלי, ומצפה לכמה תגובות של חסד מאנשים רחוקים.
אתן שכחתן, שכן, אני מתנדבת, שבאה לעשות לכן טוב, באה להקל עליכן ובאה לעזור לכן. שבאה לשירות כי יש לה לב טוב ורחב ורצון ענקי לעזור לילדים המקסימים שבגן... ולא כי היא מקבלת דמי כלכלה חודשיים, או פסיכומטרי בהנחה. אתן שכחתן את זה, ולכן את, היצור הבסטיאלי הגדול והמפחיד עם הציפורניים הארוכות, המלאכותיות והאדומות,עם הסלעים הגדולים המודבקים המסנוורים, שצועק וחסר סבלנות כלפי כולם כולל הילדים, חושבת שיש לך את הזכות לרדות בי, לחפש אותי בקטנות, לצעוק עלי, להלבין פנים ברבים ולהגיד לי "אני אגרום לך לבכות מול כולם אם עוד פעם תעזי תעני לי" את שכחת, שאני באה כי אני רוצה, לא כי אני חייבת, לא כי מכריחים אותי.
אין לך את הזכות לרדות בי. אין לך את הזכות לצעוק עלי. ומטומטם מי שנותן לך לעבוד עם הילדים שאת כל כך מסתייגת מהם. אתן מתייחסות אלי, כמו אל משרתת . כמו אל מטרד קטן שמנקר. שצריך לגרום לו לבכות מול כולם. סתם כי היא רעה. כי היא מצאה שעיר לעזעזל, מישהו לפרוק עליו את העצבים שנמצאים בשפע בגוף האימתני והחייתי הזה.
שכחתן, שאני זאת שעושה לכן טובה, ולא אתן לי. שאני זאת שעושה חסד ולא את שרק צועקת על הילדים.
למה אני, שבאה לתרום לעמ"י, לתת מעצמי, לסייע, להעניק אהבה, צריכה לסבול מהאכזריות של המפלצת הגדולה, המפחידה?
תגובות