הסיפור מבוסס על מקרה אמיתי, השמות שונו.

סוף שנת הלימודים תשס"ט, בית ספר שכל השנה ניראה כמו בסוף שנה. טלי'ה הרגישה חנק כבר, כן, היא נהנית ב"ה בבית הספר בו היא עושה שירות, אוהבת כל כך הרבה ילדים שם אהבת נפש, חברה של רוב המורות שגם הן , אוהבות אותה מאוד. אבל קשה לה, המדרשה של שנה הבאה מסתכלת עליה מגבוה וכמו צועקת לה "היזדרזי" , הריח של החופש באוויר ופה, ת' ילדים שגם הם , כן , מריחים את קייטנת הקיץ, הבריכה הטיולים והמחנה של בנ"ע ( את אלה האחרונים אפשר לספור על ידיהם של שני אנשים) . וגם להם נמאס, אז הם מסתובבים בחוץ והיא מנסה בפקודה מגבוה להכניס  אותם לכיתות , כשהגיעה לבית הספר הממ"ד בעיר הפיתוח גמלה בליבה החלטה , "אני לא מורה, אני לא אצעק", תוך כשלושה ימים היא למדה לצעוק , וחזק. לא, היא לא נערה עצבנית, אבל יש ילדים שלא יקשיבו לה עד שלא ישמעו את הווליום עולה לגבהים עצומים. הקבוצה המקובלת של הווניקיות חבורת "אילנית הקוסמטיקאית" בליבה היא כינתה אותן, חבורה של מתבגרות מוקדם מידי, שטופות יותר מידי הורמונים ופחות מידי טוב לב, בחצאיות ג'ינס מיני עם אבנים ופייאטים וחולצות בהדפס מנומר, הן לועגות לה, חושבות שהן בגילה. היא אמרה להן שהן סתומות. אסור לה, אבל קשה לה לא לומר את האמת. היא עוזרת להן בהכנת ספר המחזור, נשארת אחרי שעות העבודה לשם כך והן אומרות לה שהן הולכות לשאול את המורה משהו בנוגע להגהה שהיא עושה. חוזרות כעבור כעשר דקות וצועקות "טלי'ה , המורה רוצה אותך דחוף, לכי יאללה לכי אליה דחוף עכשיו",

היא הלכה. המורה צעקה עליה "הן אומרות שאת מפריעה להן, מה את עושה להן???" " הגהה , נשארת אחרי הלימודים ועושה להן הגהה על חמשירים העילגים שהן כותבות". " לי הן אמרו שאת מפריעה להן בעבודה" , אם לאיסי טאוור קוראים עבודה... "תודה רבה שאת מאמינה להן " (את זה היא לא אמרה בקול ) היא הלכה לחדר המחשבים ואמרה להן שהן כפויות טובה וילדות מפגרות. שאם העובדה שהיא עושה כל כך הרבה למענן זו הפרעה, הן יכולות להגיד והיא פשוט תעשה את מה שהיא רוצה לעשות, ללכת הביתה.הן לא הבינו בכלל על מה היא מדברת. היא לא דיברה על המבצע בקניון, על איפור, או על השיר החדש של משה פרץ. היא דיברה על ערכים, דבר שהן לא הכי חזקות בו.

יום למחרת נתנו לה את הילד של אף אחד, גובה דשא בכיתה א'. ילד יתום מאב שאבא שלו חי. היא ריחמה עליו, ושנאה אותו בו זמנית.

היא היתה צריכה להשגיח עליו כל היום. היא ידעה שהוא יברח לה. הוא תמיד בורח ולא חוזר, מטפס על הגדר . היא ניסתה לשחק איתו כדורגל בחוץ עם כדור טניס. הוא רק צעק שהיא לא יודעת לשחק. היא ניסתה להגיד לו שילמד אותה, להיות נחמדה. הוא הרים רבע לבנה באוויר, מכוון אליה. משום מה היא לא נלחצה , לא צעקה, רק אמרה לו שאם יזרוק את האבן, יעשו לו משפט ושימו אותו בפנימי'ה , ילדים של אף אחד מכירים את המושג מקרוב , חייך עם הלבנה ביד ואמר "אני אבוא הביתה כל שבועיים" היא אמרה לו "זו פנימי'ה סגורה, אתה לא תחזור בכלל הביתה, זה כלא של ילדים " הוא הניח את הלבנה. הסתובב וטייל בחצר. היא התייאשה, לא היה לה כח ללכת אחריו. בסוף היום הוא שאל , "אני אקבל מכתב טוב לאמא?" זה מה שהובטח לו, שאם יקבל מכתבים טובים, ילך בחופש הגדול לבריכה. היא אמרה לו "לא, אתה רצית לזרוק עלי אבן" , "מי את בכלל ? " שאל " את כולה בת שירות דפוקה, את אפילו לא מורה, אני אזרוק עלייך אבן עכשיו" אמר במבט של "עכשיו אין לי מה להפסיד" .

הניף את אותה רבע לבנה באוויר. היא פשוט הלכה. אמא שלו חיפשה אותו במבנה, הוא היה בכלל בחוץ. עולה חדשה, קשת יום אמא לכמה "ילדי בטעות". היא לא אמרה לה מילה , פשוט לקחה את התיק והלכה.

היא חשבה על כל אותם ילדים בבית הספר שאהבה אותם כל כך, וכמה תתגעגע אליהם שנה הבאה במדרשה. "טלי'ה, תישארי איתנו עוד שנה, רק עוד שנה, כיף לנו איתך, את הבת שירות הכי חמודה שהי'תה לנו כל השנים." והלכה הביתה בחיוך.