היא ישבה בלילה על החוף הגלים שרו לה
והירח האיר באור לבן ובוהק
היא נקרעה מבפנים והדמעות זלגו מעיניה ..
היא נזכרה בים הדמעות של עליסה, מהסיפור אותו קראה פעם.
היא חשבה שהים התיכון יעלה בכמה סנטימטרים מהדמעות שזולגות מעיניה.
היא שרה בלחש שיר עצוב, שיר שהוא הלחין וכתב לה מזמן
כשהכל עוד היה טוב.
כבר עברה שנה כמעט מאז המלחמה שלא חזר ממנה.
כל לילה מאז היא באה לבכות, ליד הים.
היא לא היתה מסוגלת לבכות בבית הקברות
היא ידעה שהוא לא רוצה שהיא תתאבל עליו שם
הים היה המקום ששניהם הכי אהבו, לשבת בלילה בשקט , לשמוע את איוושת הגלים , ואת צלילי הגיטרה שלו, את קולה שר, בדממה,...
היא ידעה שהוא היה רוצה שהיא תזכר בו שם, תמיד.
הם תכננו את החתונה שלהם, על אותה פיסת חוף,
היא ידעה איזה שמלה היא תלבש וחשבה על האושר שיהיה מנת חלקה
באותו יום מיוחד, ולעד, איתו.
היא לא ידעה, היא לא דמיינה שהוא יקטף ממנה בדמי ימיו
הם אהבו אחד את השני אהבה מיוחדת, כנה, שנדיר לראותה ...
היא לא יכלה לשאת יותר את הבדידות שנכפתה עליה
את היגון והדמע...
היא קמה ממקומה... ורצה על החוף
ריצה משחררת שגרמה לה כמעט להינתק מהחול ולעוף...
היא ידעה שהוא היה רוצה שהיא תהיה מאושרת
אז היא הביטה אל השמיים , וחייכה...
תגובות