אני מוכר ירקות. סתם מוכר ירקות. בכל יום-בורר את הסחורה, צועק על הסבלים, שם את הסחורה הטובה למעלה-לפתות קונים, ונשאר מאחורי הקופה כל היום. זה לא כסף מי יודע מה, אבל מספיק כדי לפרנס אישה ו-2 ילדים. תאומים. מקסימים. כשיגדלו יעסקו במשהו מכובד יותר. אולי רפואה. אבל אני מוכר ירקות. יש לי מעמד בקרב האנשים פה, אני חלק מהנוף. פעם זה תסכל אותי, עד שהבנתי שאני חלק בלתי נפרד מהנוף. כשהייתי יומיים בבי"ח בגלל התוספתן- שושנה השמנה באה אליי הביתה לצעוק על אישתי למה אין לה בננות היום. אני חשוב לאנשים פה. הנה, רק אתמול, משה הקטן, הבן של ההופמנים, בא וחטף 2 תפוזים. לא הספקתי לתפוס את הממזר. אבל אני לא קטנוני, לא עושה סיפור מ-2 תפוזים. הוא באמת רזה מאוד. לא כמו אותו יונתן, בסה"כ בן 11 וכבר עם כרס - כמו אבא שלו. תמיד צועק שאני מרמה במחירים אבא שלו. לא הוא. ומקלל כאילו הוא בשוק. הוא. לא אבא שלו. אבל הוא לא בשוק, וזה לא באסטה. החנות שלי היא מקום מכובד ואנשים מכבדים אותי פה. כשקיבלתי את העסק המצטיין שרפו לי את החנות. אמרו שזה כדי להדביר תולעים, וברחו צוחקים. קנאה זה דבר טוב, זה גורם לי לרצות להשתפר. השעה שתיים עכשיו, שעה מתה. אף אחד לא קונה בשיא החום. מרוב שיעמום אני מתחיל לחשוב. מחשבות לא רעות לדעתי. פעם חשבתי אפילו לכתוב אותם. אבל לאה, אישתי, אומרת שאני אוציא לי את השטויות מהמח כי אני לא סופר. אני מוכר ירקות. רק מוכר ירקות.