בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי.
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי".
(ע"פ ויקיפדיה)
לכבוד הוא לי להיות הראשונה להגיב.
עיצוב גרפי נפלא ממש! נדמה שהדמות נשאבת פנימה (בצד שמאל, הכהה יותר), נאבקת על רצונה להשתחרר, לפרוץ (בצד ימין,הבהיר בהתאם).
רק שאלה לי.. ברוב בורותי.. מיהו/י אותו/ה מ.י בן גריון?
הקומפוזיציות שאתה יוצר הן עוצמתיות, צבעוניות, נוגעות במופשט, ומשאירות רושם עז על הצופה.
השימוש בטקסט כצורה ולא רק כתוכן מוסיף לאוירה.
קשה להפסיק לבהות.
(עפ"י ויקפדיית סתיו לשם)
[ליצירה]
בן גורין הוא הכינוי העברי להוגה הדעות הנודע מיכה ברדיצ'בסקי.
מיכה יוסף בן-גוריון (ברדיצ'בסקי) (1921-1865) , סופר והוגה דעות עברי יליד אוקראינה. קרא לשינוי ערכים בתפישת היהדות, ותבע השתחררות מהדוגמה ששלטה בדת, במסורת ובהיסטוריה הלאומית היהודית. כתב בעברית, ביידיש ובגרמנית. בין יצירותיו הידועות "קלונימוס ונעמי".
(ע"פ ויקיפדיה)
[ליצירה]
לכבוד הוא לי להיות הראשונה להגיב.
עיצוב גרפי נפלא ממש! נדמה שהדמות נשאבת פנימה (בצד שמאל, הכהה יותר), נאבקת על רצונה להשתחרר, לפרוץ (בצד ימין,הבהיר בהתאם).
רק שאלה לי.. ברוב בורותי.. מיהו/י אותו/ה מ.י בן גריון?
[ליצירה]
הקומפוזיציות שאתה יוצר הן עוצמתיות, צבעוניות, נוגעות במופשט, ומשאירות רושם עז על הצופה.
השימוש בטקסט כצורה ולא רק כתוכן מוסיף לאוירה.
קשה להפסיק לבהות.
(עפ"י ויקפדיית סתיו לשם)
[ליצירה]
יום אחד עו תיהיי בורחס
אבולוציה ןמדע מפוכח עוד יוכיחו את אלוהים?
לפחות הרב קוק חשב ככה, אבל הוא דווקא הכיר רק את דרווין. העניים הפקוחות כאן הם בעצם ההכרה בחוסר משמעותו של התהליך המדעי, כשההסטוריה של הרעיונות מראה לנו את האגוצנטריזם שמניע את המדע ולא להפך. אז עכשיו לא נאמין לשום תגלית אנושית, כי הם כולם בעצם ביטוי למה שאנחנו חושבים על עצמנו בתת מודע (או אם רוצים להקצין- כליו דיכוי בידיו של הגבר הלבן הארופאי) ולא אמת אוביקטיבית.
[ליצירה]
אם הייתי מבין...
אם הייתי מבין מה המילוי לא הייתי צריך לכתוב שירים.
אם היו אנשים ש"ב א מ ת" מבינים בשירה היא לא הייתה מעניינת.
כי אז לכל שאלה הייתה תשובה אחת והייתי נאלץ לענות
ש "א מ ת" זו לא בדיוק הכוונה שלי.
אבל אין ב א מ ת מבינים בשירה, ומה אני בכלל
מבין ב " א מ ת" ובאמת יכול להיות שהאמת היא גם החור וגם המילים שממלאות אותה...
אבל מה אני מבין...
נביש
[ליצירה]
באיזשהו מקום זה יותר דומה מונולוג
דיאלוג זה גם הקשבה, יותר כמו תפילה, שנותן מקום לצד השני.
פחות או יותר מקבל את מה שאמרת, זה באמת מבטא משהו נורא, וזה באמת מנטליות של עבד...
אבל האם ייתכן יחס אחר? אדם שבאמת בין-חורין הוא כזה רק כי הוא עבדו של האל לא?
אני לא אומר שזה רע, רק שזה ככה- אתה עבד, והשאלה רק האם תשלים עם זה...
[ליצירה]
תגובה ראשונה לתשס"ו!
כתוב נפלא כרגיל, (התהליך הנפשי כמסע, ההרמזים למעשה מבתמלך, הקישורים לאקטואליה).
עצם היציאה למסע והחיפוש הוא כבר סוג של הרהור תשובה לא...
לא כל כך הבנתי את הסוף, זה נראה קצת מבוסס על חוויה אישית
תהה שנת סליחה ומחילה (או לחילופין סוודרים וחצילים)
שמואל
[ליצירה]
קושקש ביד חולמנית באיזה שיעור לא ברור.
סרקתי והוספתי קצת צבע בפוטושופ.
(זה תגובה, ולא בגוף היצירה כי דברים מפחידים מתרחשים כשמנסים לערוך חזותי)
[ליצירה]
וואו, רק רגע! יותר מדי התרחשות בפחות מדי שורות-
לאן אתה ממהר בן- אדם?
הזכיר לי קצת את הכתיבה של עידו הרטוגזן, אם כי זה הרבה פחות עמוס בפרטים, ויותר אישי.
חסר לי המון מידע להבין את זה כסיפור עלילתי אם התחלה אמצע וסוף:
איך הסופר נקשר עם הבחורה, למה הוא לא כתב לעצמו בהתחלה, למה הוא חתם על המסמכים, למה היא חייבת לרצוח אותו...
במרכז הסיפור האמירה שהוא קשור אליה, ולא רק בגלל המסמכים, האהבה(?) שלו מונעת את המשך היצירתיות שלו כי היא לא מחזירה לו, ולכן זה חייב להגמר בקטרזיס של רצח...
קצת מוכר- אבל יופי של פאנצ'ליין.
כל ההתחלה חעומת זאת מסחררת מידי, וכל הלוקיישנים העולמיים, וסיפור הרקע אם האפרטהייד-
עזוב אותך- למה זה טוב?
הוכחת שאתה יודע לתת סיפור- תן לנו סיפור לוקאלי!
נביש
[ליצירה]
הקטע מוכל בתוך עצמו. ההנחה- שאין לה נשמה- לא מוסברת, וגם לא מועברת למישור שאפשר להבין מה הכוונה, מעבר לתחושה כללית של ריקנות.
אבל הכתיבה מצויינת, מכניסה לאווירה, אין מילים מיותרות, התיאורים במקום.
מצפה לעוד
נביש
[ליצירה]
איך שרציתי להגיב ראשון, אבל קראתי את זה פעמיים לפני , וכוכב קדם אותי.
אכן, זה באמת הכיף הגדול של האתר שפעם ב, מופיע כאן 'סיפורת של ממש'.
ירושלים של הסיפור דווקא לקחה אותי ל'מיכאל שלי' אולי כי קראתי לא מזמן, אולי הגיבורה הנשית.
נראה לי שהעניין בסיפור הוא דווקא כן שינויים בעולם הזה.
הרקע הוא המציאות החדשה של אחרי 67, של מכוניות אמריקאיות חדשות, ' האנשים המוצלחים, העשירים והמהוללים', ירושלים של תיירים, של הפרגמטיות של בעלה אריה.
אך ירושלים זו נקנתה באידיאל של האומה, השייך רק לגבריות (שוב הפרגמטיות של אריה)
והיא לעומת זאת כנועה תמיד, אומרים לה מה לעשות, ומתנגדת בכך לגבריות זו, מחפשת את העבר, את ירושלים של לפני, של המימד הרביעי, של אבא שלה עוד חי
היא מחפשת 'רחוב תת קרקעי' רחובות שלא פסעה בהם קודם, כתובות עתיקות של המנדט תופסות את תשומת ליבה (ואז בדיוק מופיע אביה). תמיד הנסתר תופס אותה, העבר ומסתורי-
אך תמיד הדמות של האב נעלמת, מתפוגגת עם החלומות וההזיות שלה,ומולה עומד אריה שמתרכז בהווה, במכונית יותר טובה, בפקקים בכניסה לעיר, באהבה שלהם היום, ולא בסיבה שהתאהבו.
ובסוף כמו רוח האב המתפוגגת, "כמו בצל בתוך בצל בתוך בצל, יקלוף עוד שכבה ועוד ? לבצל אין לב, וכמה שמקלפים אותו לא מגיעים לשום מקום. דבר לא יפגוש שם אדם אלא את עצמו, ללא קהל, במה או תפאורה. באין הפנימי נעדר החומר ישלב כף בכף עצמו, או יירתע הימנה. אינטימיות."
היא מחפשת את הנסתר, הפנימי האינטימיות שאין לה עם בעלה. הם הולכים ברחוב "כמו" זוג רגיל לחלוטין, אך בעצם זה רק בגלל התכליתיות של בעלה, שבכל מחיר לא יעצבן אותה, אך בסוף אולי אין שם כלום, המסע לחשיפת העבר והאינטימי נכשל, ו-
"מאבדים היו את זהותם בתוך התנועה, הולכים ומיטשטשים, כרסיסי אור בערפל ונעלמים לבסוף בעלטת מוצאי השבת."
יש לזה עוד הרבה דוגמאות בסיפור, ובקריא נוספת בטח יתפרש אפילו יותר.
בכל מקרה כיף לקרוא, גם בפעם השלישית, כבוד לאתר שזה מתפרסם כאן,
תודה
שמואל
[ליצירה]
זהו גורלו של המאמין, להיות מודע לזה שהוא לכוד בין רוח לחומר, ושהוא לא אמור לוותר על אחד מהצדדים אלה לנסות ליישם אחד בשני...
ועל כך אמר רבינו 2 דברים (לא בציטוט מדיוק)
א- יש שאלות שמגיעות מהחלל הפנוי ואין להם תשובה
ומצד שני
ב-אין שום ייאוש בעולם כלל!!!
תגובות