[ליצירה]
לי קשה להנות מיצירות כאלו, גם אם הן כתובות טוב. אולי בגלל שאינני מבינה בשירה.
כואב נורא.
נורא.
בכיתי.
משום מה, בקריאות חוזרות, נדדו מחשבותי לקרקע גוש קטיף שנבתקה באכזריות.
מי ינחמנו.
[ליצירה]
על מה שיאמרו העולם - צ"ל על מה שיאמר העולם.
הרגש אכן חזק וברור, אבל המשלב נמוך מאוד וחבל. כשאת כותבת בתחביר כזה ובמשלב נמוך, נראה כאילו היה עדיף לכתוב את אותו דבר בלי הרווחים - כקטע רצוף.
המסקנה בסוף - גם אם נכונה, בלי קשר כרגע - ברורה מדי, וכתובה בצורה גלויה מאוד, מה שמקטין ומקהה אותה, לדעתי. ושוב, חבל.
[ליצירה]
סיפור חמוד.
ההסברים על הסיבה לאריכות הפיוטים בשחרית של שבת ויו"ט, פשוטים ומובנים.
והעובדה שהיא חושבת שהוא מקשיב למה שהיא אומרת, מאוד משעשעת (היא לא מכירה גברים?!)
[ליצירה]
איזו יצירה יפה.
האינטראקציה בין אביאל ואביגיל מהנה, ואילו האינטראקציה עם אודליה - כמצופה - קצת גומלנית והססנית.
תמונת המראה של מחשבותיו של אביאל (לדוגמה: איך שהוא מתאפק ולא מראה לאודליה שהוא נהנה מדבריו של אביו על הגוש) היא מהנה ביותר. והפאנצ'-ליינ'ס ("שמעתי על הספר הזה: איל משולש, למדת אותו פעם?" "הוא הגיע אלינו לספריה, אבל שמו אותו במחסן, אז לא הספקתי..."
"ואם היו שמים אותו במקום שאתה יכול ללמוד בו, היית לומד בו?" "מסתמא שלא...") גרמו לי לצחוק.
תודה רבה לך.
[ליצירה]
יצירה משובחת!
אהבתי במיוחד את הצורה שבה הסיפורים מתקשרים זה לזה, המרכזניקים בטוחים שאביאל מתעסק בקבלה ולכן הוא מאריך כל כך בתפילתו, אבל כאן הוא מהרהר את הפירוש הפשטי של "גומל חסדים טובים".
בנוסף - הסיפורים הקטנים שמעידים על מהותו של המרכזניק : "יאיר נזכר איך לאחר פגישתו הראשונה עם משודכתו הראשונה, אמר לאמו: "מעולם לא ידעתי שנשים מדברות כל כך הרבה..." "
והסיכום של אביאל, בסוף השיחה מאוד משעשע.
[ליצירה]
פרק היסטרי!
הניתוח המדויק של מה שקורה בעולם ה"שו"ת" הוירטואלי, שבו אנשים שלא יודעים שום דבר עונים לשאלות מטופשות של נערים ונערות, שלא מכירים תלמידי חכמים לשאול אותם, ובמקום זה הם נאלצים לשאול בנט את האנשים שלא יודעים כלום - קולע למציאות.
(אני רואה שהסתבכתי בניתוח - מה שרציתי להגיד: "קלעת למטרה!!!")
ההתייחסות למרכזניקים מאוד ביקורתית, ובהחלט מובנת; והבהרת דעתו של הרב קוק - בצורה ברורה, בהחלט מוסיפה ערך לפרק.