[ליצירה]
לי קשה להנות מיצירות כאלו, גם אם הן כתובות טוב. אולי בגלל שאינני מבינה בשירה.
כואב נורא.
נורא.
בכיתי.
משום מה, בקריאות חוזרות, נדדו מחשבותי לקרקע גוש קטיף שנבתקה באכזריות.
מי ינחמנו.
[ליצירה]
על מה שיאמרו העולם - צ"ל על מה שיאמר העולם.
הרגש אכן חזק וברור, אבל המשלב נמוך מאוד וחבל. כשאת כותבת בתחביר כזה ובמשלב נמוך, נראה כאילו היה עדיף לכתוב את אותו דבר בלי הרווחים - כקטע רצוף.
המסקנה בסוף - גם אם נכונה, בלי קשר כרגע - ברורה מדי, וכתובה בצורה גלויה מאוד, מה שמקטין ומקהה אותה, לדעתי. ושוב, חבל.
[ליצירה]
איני שמה עצמי במקומו של ממ"ה הקב"ה, הוא זה שבסופו של דבר דן את כולנו, אבל אני חושבת שיש רגש יהודי טבעי שמתקומם כנגד מי שפועל לרעת עם ישראל.
והרגש הזה אצלי מתקומם נגד מי שפעל למען עקירת יהודים ממקום מושבם.
(התגובה שלי מקודם, כפי שודאי שמת לב, היתה מדורגת מהקל אל הכבד).
[ליצירה]
שלהבת יקרה.
זה לא שיר אלא פתגם, שמקורו באחד מהראשונים בספרד ר' ידעיה הבדרשי: "העבר אין, העתיד עדיין, דאגה מניין? קום שתה יין!", כאשר בדורות יותר מאוחרים, בעקבות הקלות ראש בחלק האחרון של המשפט, שנו את הפתגם כך: "העבר אין, ההוה כהרף עין, העתיד עדיין, דאגה מניין?"
[ליצירה]
יצירה מדהימה!
הדיבור האינטימי עם הקב"ה, וההתוודות על כך שאתה אינך מה שאתה יכול להיות, כשבפיסקא הראשונה אתה מבאר שאתה לא מצליח לאהוב כל אחד מישראל...
אין מילים.
נפלא!!!
[ליצירה]
סליחה על זה שאני הורסת את הקונצנזוס, אבל היצירה לא מצאה חן בעיני.
המילים אמנם "גבוהות" אבל מתארות דבירם טריוויאלים - ללא מטרה אמיתית.
פספוס של יצירה בעיני.
[ליצירה]
יש סדרה הומוריסטית, והדמויות הנשיות בה הן:
מירב - הרווקה המבוגרת המדוכאת,
שגית - הנשואה המדוכאת,
ואודליה - שמאושרת, בגלל שהיא חושבת שיש פוטנציאל לאושר עתידי גדול עם אביאל.
זה מעניין שחלק גדול מההומור (בפרט ב"צד שלה") נובע מהמרה השחורה של הדמויות.