"ועכשיו", היא אמרה, "עכשיו אני יכולה לגלות לך את השיגעון הקטן שלי. הסוד הגדול שלי. הנה הוא". היא הצביעה על קיר שלם בחדרה, שהמדפים שהסתירו אותו התפוקקו מעומס קלסרים כרסתניים. "מה זה?" שאלתי, יודע שלא חשוב מה זה, אני מעריץ את זה. "מכתבי האהבה שלי". "את... כתבת כל כך הרבה מכתבים? למי?" "לא לא לא", קולה עינבל בפעמוני הצחוק. "אלו המכתבים שקיבלתי". על שולחן המכתבה, מבוישות, שכבו שתי מעטפות תכולות. הכרתי אותן. על שפתי עדיין לא יבש טעם הדבק שלהן, ולא יבשה גם התפילה שבה ליוויתי אותן לדרכן. הן לא היו בתוך קלסר. "אני מבין שהיו לך... הרבה מחזרים, לא? אפשר לאכלס איתם נסיכות קטנה". הייתי מרוצה מהשנינות הקלושה, ותהיתי מה היה פרויד אומר על כך שבחרתי דווקא במילה "נסיכות", לא מדינה או ארץ. "מחזרים? לא בדיוק". היא פתחה קלסר אקראי. מתוכו ניבטו אלי גזרי עיתונים. "הם לא יודעים שהם כתבו לי". "עכשיו אני לא מבין". "טפשון. שמת לב פעם כמה שירים נכתבים אל מישהי או על מישהי ערטילאית? כמה פרוזות כאלה? אני בטוחה שתוך שנייה אתה יכול לשלוף לי עשרות!" ניסיתי. "בלעדייך אני חצי בן אדם... במקום בו עמדת נשאר רק אוויר... מה עשית לי, מה עשית... היא אמרה לי תראה, החיים די קלים..." "אתה רואה? כל יום אני סורקת אחר מכתבי האהבה הקטנים האלה". כעת שמתי לב שמלבד דפי עיתון יש בקלסר גם עטיפות דיסקים, מקווקוות במילות שירים. "מישהו צריך לקבל אותם. והחלטתי שזו אני". המשיכה. "למה? הם לא יכולים להיכתב סתם ככה, אל מישהי שלא קיימת?" "חס וחלילה", היא ענתה, ושתי פיסות השמיים שנכלאו בעיניה קדרו באחת. "תחשוב על כל האהבה הזו שמרחפת בחלל ללא מטרה! המלאכים יכולים להתנגש בה! אי אפשר להניח לכמות כזו של רגש להתהלך חופשית! ולכן אני, אני, מקבלת על עצמי להיות אותה אחת שעליה כותבים כולם. "לפעמים אני מבררת את קורותיהם של הכותבים", המשיכה בלהט קדוש. "אתה יודע שלחלק מהם אין כל נפש אהובה שאליה הם יכולים למען את השירים שלהם? יש לך מושג כמה אנשים כותבים על דמות הממלאת את מחשבותיהם, מבלי שאי פעם היתה דמות כזו?" באמת אין לי מושג כמה, חשבתי לעצמי. אני רק יודע שאני אחד מהם.