ובאותו רגע, כשהכל נראה כל כך נורא,
פתאום תפשתי שזה לא יכול להיות,
הרי לא בשביל זה נוצרו חלומות.
ואז הבנתי שזו בסך הכל מציאות,
וכשהלילה שוב יפציע היא תיגוז,
ואני אעצום עיניים לתוך חלום אמיתי ומואר.
גברת, קיבלת אישור אם לזה את מחכה.
אהבתי מאד את התחכום. יש בו מן האמת העמוקה שהרבה מאתנו חושבים אך לא מעיזים לומר במילים ואת ניסחת את זה בצורה יפיפיה.
עכשיו קבלי גם ח'ח'.
רוצה להפנות לשיר הנשכח הזה, שהוא שיר מדהים בעיני.השינוי המקורי הזה בנקודת המבט - מה אמיתי ומה לא. מי אמר שהמציאות החיצונית אמיתית יותר מהפנימית? ואולי החלום מבטא משהו "אמיתי" יותר, שלא מצליח להתבטא במציאות של "עולם השקר" הזה?
[ליצירה]
יש א'
גברת, קיבלת אישור אם לזה את מחכה.
אהבתי מאד את התחכום. יש בו מן האמת העמוקה שהרבה מאתנו חושבים אך לא מעיזים לומר במילים ואת ניסחת את זה בצורה יפיפיה.
עכשיו קבלי גם ח'ח'.
[ליצירה]
וואו, וואו, וואו
רעיה, את מדהימה.
איך הצלחת לקחת סיטואציה יומיומית - איזה יומיומית, אם תחשבו עליה, היא מתרחשת אלפי פעמים ביום - ולעשות ממנה סיפור עוצר נשימה. לא נראה לי שאני אוכל לעבור בזמן הקרוב ליד מגרש משחקים בלי לחפש את יונתן שעומד שם בפינה.
ואגב, זר זהב - אני לא חושב שהסיפור מדבר על ילד "חריג". הוא רגיל, אך נמצא בשוליים של הרגילות.
[ליצירה]
כבר מזמן רציתי להציע למנחם קטגוריה חדשה - "במילה אחת". דווקא יכול להיות נחמד, אם כל אחד מהכותבים ינסה למצוא את המילה הבודדה שהינה טעונת-משמעות מבחינתו. זו תהיה הקטגוריה הראשונה בתולדות אתרי היצירות ששמה מורכב יותר מתוכנה.
ואני מתנגד למחיקת הקטגוריה 'במשפט אחד', ולו מפני שזה ייאלץ אותי לקחת כלמיני משפטחדים שכתבתי (וחלקם, אגב, מסתבר שנגעו באנשים) ולהכריז עליהם כעל 'סיפורת'. זה היה מביך למדי.
[ליצירה]
איזה יופי
פשוט יופי.
בשורות הראשונות תהיתי לעצמי, בשביל מה כל האצות האלה צריכות שיר משלהן. ואז מגיע ה"לך מפריע מאוד שהסלון לא מסודר" ומנחית מכה.
ולחלק מהמגיבים מעלי - חבל לצלול יותר מדי לתהומות הנפש בשיר כזה, שאפשר פשוט להנות ממנו. אני הולך עכשיו לסלון כדי לראות באור חדש וכחלחל את ההרס ששורר בו.
(קצת הזכיר לי את תיאוריו של עמוס עוז ב'סיפור על אהבה וחושך', בדבר המערכות הדמיוניות שהוא ניהל במסדרון ביתו)
[ליצירה]
הו, אלול,
איזה מזל שאתה כאן! כבר חשבתי לפתוח ניק נוסף כדי לכתוב בו תגובה על המשפט הזה!
אתה צודק, כמה שאתה צודק. אין קץ לבדידותה של יצירה בלי תגובה.
אגב, לא תמיד. קורה לעתים שהכותב מרגיש מין גירוד מוזר בקצה האצבעות, והוא שולח אותו, חסר פשר כפי שהוא, על פני האתר. רק כדי להיפטר ממנו.
[ליצירה]
לטובי במיוחד
שהילדים יעצמו עיניים...
אל תבינו לא נכון, אני נגד יצירות פרובוקטיביות.
אבל במקרה שלפנינו, זה יצא כל כך טהור...
וגם נוטע תקוות: לפעמים אנחנו מסתכלים 'עליהם', על המבוגרים-עם-הילדים, כאילו אבדה מהם לחלוחית החיים. וכשאני רואה יצירה כמו זו, אני מסוגל להאמין שלא נגזר עלי להפוך לאחד 'מהם', כי יש גם אחרים (ואולי כולם?).
תודה, אורנה. תבורכי
תגובות