[ליצירה]
יש לך שכונה מעניינת, המורכבת מספריות מחמצנות וממתנחלות מקדומים שסיימו תואר ראשון יחד עם סטודנטית לרפואה.
אני חייב לציין שמישהו צריך לעשות בשכונה שלך דוקטורט בסוציולוגיה, או עלייך דוקטורט בפסיכולוגיה.
המשיכי כך!
[ליצירה]
[ליצירה]
:)
חייכתיני.
ולהעמדת דברים על דיוקם: אוּרי בשורוק מת, אבל אוֹרי החולם- עדיין חי, ובועט באיזה לב.
[ליצירה]
[ליצירה]
איזה חביב! :-)
לא הבנתי אם יש פואנטה בסוף...
אם יש - לא הבנתי, אנא, הסבירי.
אם אין? מעולה! יצירה מעלת חיוך חביבה למדי!
לקחת רעיון די מוכר (למעשה, חברים שלי היינו מנסים לנחש שמות עוד בהסעה מבית הספר - היינו צועקים מבעד לחלון לכל מיני אנשים ומנסים לראות כמה יוסי באמת יש בעולם) אבל פירטת אותו בדרך שעשתה לו רק טוב.
[ליצירה]
וווווווווווווואווווווווווווווווווווווווווווווו.
מה אני עוד יכול לומר.
זה פשוט....
וואו.
מהמם.
אני חושש שאאלץ לשמור לי על זה בנפרד.
תודה לך שכתבת את זה.
[ליצירה]
אוי, זה ממש עצוב
ואת ממש לא ריקה. גם אם את מרגישה כך. כלומר, התוכן נמצא בך, באשר את, ואין צורך למלא במשהו מבחוץ... כל מה שמגיע מבחוץ הוא זמני, רגעי וחולף.
התעצבתי מאד לקרוא, שאפילו יוצרת מלאה שכמוך, נקלעת לאחיזת העיניים הזו שהיא ריקה. את לא, ואל תיכנעי להרגשה הזו. ואולי תקראי את מה שיהודית בת עמי כתבה לי, על היצירה שלי חסרון. זה נראה לי מאד קשור...
שתהיה שבת שלום.
[ליצירה]
שיר מעניין נורא.
ונראה לי שרגעי הזמן האלו, שנפגשים ויוצרים את המשותף בין שני בני האדם, את הזמן המאוחד הזה, מה שאנחנו קוראים לו "זיכרון", הוא בעצם הדבר הכי אמיתי שיש.
והעתיד- נמצא בידיים שלנו... או כך אנו אוהבים לחשוב.
בהצלחה.
[ליצירה]
וטוב שהעזת.
אם כל אחד מאיתנו היה שומר את השירה בליבו-
הלב שלו...
לא, הוא לא היה מלא מלא באור,
אפילו שאולי נראה שכך היה אמור להיות,
והוא לא היה גדל...
האור היה נשאר שלהבת אש קטנה, מזערית,
על סף גוויעה, בלבו של האדם...
שלהבת השייכת לאנשים שחוששים לפעמים שהם קטנים כדי לבטא את השירה שבליבם,
והם לא יודעים עד כמה הם לא...עד כמה הם אוצרים בתוכם את האור מלגדול.
ולעיתים- רק כשפותחים לה את הדלת, יכולה הלהבה להתפרץ.
אז זהו, השורות לעיל היו מיועדות להם.
ולך סו- נפלא.
[ליצירה]
נושא-
מדהים אותי איך ישבת וטרחת לכתוב כמעט 50 שורות ביקורת "מקצועית" על סיפור שלעניות דעתך לא שווה את זה.
אולי תסביר לי מה כל כך הרגיז אותך בו? מה היה בו שעורר בך כזו חמת זעם?...
הביקורת שלך היא הרבה יותר מביקורת מקצועית של מישהו שבא לקרוא סיפור והיה לו מה להעיר. היה נראה כאילו חיפשת עם פינצטה איפה עוד ועוד אפשר לבקר, איפה יש עוד שבב של מילה שעוד לא הספקת לרדת עליה. למה? מה כל כך הפריע לך בו?...
קראת? היה לך ביקורת?
תעיר בצורה מכובדת.
תראה, גם אני יכולתי לבוא ולומר "טל, היה מקום להרחיב את סיפור החזרה בתשובה של בניה, כתבת את זה מתומצת מדי", אבל כשאתה כתבת את זה- זה פשוט היה נשמע מגעיל.
לעניות דעתי-
א. המילים הגבוהות- היו משולבות מצויין בסיפור.
ב. אוקיי, אז נאמר שהגיבורה לא למדה דבר- מי קבע שכל סיפור אמור "ללמד" משהו את הגיבורים שבו? מי אמר שאסור לכתוב על געגועים, זיכרונות ורגשות בלי לנסות לחנך אף אחד? אז הסיפור שיקף את "טל רעות" כפי שהיא רואה זו בעיניה של "טל רעות". זו בדיוק המטרה של הכתיבה. להזכירך אדוני- אנחנו באתר לכתיבה יוצרת. בכתיבה אין נכון ולא נכון. בניגוד למאמר עיתונאי, בפרוזה אין מטרה להיות אובייקטיביים. אנחנו כותבים את מה שאנחנו. בגלל זה אנחנו כאן.
ג. לא היה כ"כ צפוי לי שייסתיים בחתונה. דווקא ב"בראנו לכבודן" זה לא הסתיים בחתונה, בעצם כן, אבל לא של הזוג המדובר. תוכל להאשים ב"קיטשיות" הזו המון מן הכותבים\ות באתר, אבל דווקא טל לדעתי היא בדיוק לא הדוגמא הקלאסית לכך.
ד. את הביבליוגרפיה אהבתי. אפילו שלא מקובל לצרף, מה שהיא ניסתה לעשות זה לשתף את הקוראים בחומר העיוני שהוליד בה את הסיפור. רעיון מרענן לדעתי.
אני יודעת דבר אחד, שפשוט קראתי את הסיפור וחשתי הרגשת התחברות מדהימה אל הדמויות והרגשות שלהם. התיאורים מדויקים, וכתיבה נוגעת. וזה קורה לי לא לעיתים קרובות בכלל.
[ליצירה]
מעולה, שו.
פעם חשבתי ש"מיוחד" זהו תירוץ עלוב שהמציאו אנשים שלא מצליחים להסתדר עם החברה ואין להם כח להיחשב מוזרים, עד שיום אחד הופתעתי לגלות שהתחלתי להגדיר ככה גם את עצמי...
(סתם , אולי אני מקצינה...)
[ליצירה]
אהמממ...
כמה רע לך כשטוב?
טוב, מוטב ולא אתחיל להרצות לך על כמה טוב לך כשרע (בדיוק כמו שאני שונאת שמרצים לי על זה), אבל אם כבר טוב... אז לנשום את הטוב הזה עמוק, לשקוע בו...
למה אנחנו כאלה מזוכיסטים, למה?