ב"ה הן חדלו הימים ההם, בהם גידלתי שערי פרא למען תסתבך בו הרוח ותפרעהו בשאגה. זכורני הימים ההם, הייתי פוער את פי למען הרוות בו צימאון נפשי המבקשת. הן אבדו הימים ההם, בהם פרשתי ידי לצדדים למען חבוק בם עולם ממזרח עד מערבה. הרוח לא פרעה את שערי. רק חרצה תלמים של עצבות במצחי ההוגה בכאב, וסדקה את שפתי פי הפעור. ידיי אשר פרשתי אל העולם הוכזבו, אוכזבו מוטלות הן אל צידי הגוף וכפותיהן סמוקות מקימוץ של אכזבה בוערת. זה היום בַלֹתִּי. ועתה מבקש אני, מי ייתן לי עֶדְנָה?