ב"ה יום קריר זה היה. רוח ערבית נשבה באוזני, מאיצה בכפות רגלי הקפאות למהר עצמן בדרך לסניף. נכנסתי. משב רוח חמים ליטף את לחיי בעדינות מה, מתיר לראותי המצוננות לשאוף נשימה עמוקה אל קירבם, ולרגלי הכושלות לקרוס על רצפת הסניף. עיניי רק החלו בשיטוטם תרות אחר חניך-קרבן שאולי כבר טרח לבוא לסניף, התיק עוד לא ירד לי מהכתף, כשלפתע, תנועה חדה מימין, פרצוף ילדותי כובש לי את שדה הראיה במחוות פתע, וקול צפצפני, שהזכיר לי משום מה את המורה כנרת מכיתה ב', חודר אל תוך אזני בלי שום התרעה. אותו הקול, אותו המבט המאשים, אותו הטקסט הקבוע: "כבר כתבת לעלון?". הילדה הזו, משבט הרא"ה, לא נחה לרגע. כל יום שאני מגיע לסניף, בכל שעה אפשרית, היא תהיה הראשונה לתפוס אותי באיזו פינה אפלה ולהזכיר לי ברשעות, שעוד לא סחטתי את כל מיצי יכולתי למען הסניף. "לאא ממשש", גמגמתי מתייסר. "תזכוררר", היא סיננה, עד יום חמישי זה אצלנו, ברור? ", "כןןן", הנהנתי בראשי. היא הסתובבה לאחור, והלכה לה ללא אומר ודברים. עתה התרתי לעצמי לנשום בקלילות, בפעם השניה מאז נכנסתי לסניף הערב. הנחתי את התיק ופניתי לסדורי. השעה התאחרה, המחוגים בשעון היד שלי, העבירו לי את המסר שהשעה כבר 11:00 (האמת היא שיש לי שעון דיגיטלי, אבל בסיפורים זה בדרך כלל "שעון האורלוגין הזקן שתלוי היה על הקיר", או משהו בסגנון, ואם זה ממש לא קשור, אז לפחות שעון מחוגים פשוט). הכתפתי את תיקי, והחלתי פוסע ברחובות הרכס. דממה חרישית פלחה את האויר כמו סכין, מאווררת את נפשי היגעה במן מרגוע חלקלק. לפתע קול רחש מתקרב. עצרתי מייד, הסתובבתי דרוך, מצמצם את חריצי עיניי בחשכה. קול ריצה. האמת היא, שזה לא כ"כ הפתיע אותי. אותו הקול, אותו המבט, אותו הטקסט. כאילו היה זה רטואל קבוע של מלל, שהיא שיננה מאז שנולדה, כל יום לפני השינה. "כבר כתבת לעלון?", "לא כתבת, יפה מאוד", "אל תשכח, עד יום חמישי, בגלל אנשים כמוך לא יצא עלון, תכתוב!", היא פסקה. לרגע לא חשבתי שאני אכתוב לה משהו, אבל ה"כןןןןן" הארוך שפלטתי שיחרר אותי מעולה, וזה היה שווה את זה. היא החלה להתרחק. דמותה כבר כמעט ונעלמה כשלפתע הסתובבה: "אם לא תכתוב, תבוא עליך קללה משמיים", אמרה. "יופי, קללה משמיים, רק תעזבי אותי", חשבתי בקלילות, ונכנסתי לתוך טרמפ שעצר לי בדיוק באותה השניה, בסיעתה דשמיא אדירה, לא מותיר כל ספק לכך, שבשמיים דוקא די מחבבים אותי הערב. לא חשבתי שזה יהיה רק הערב. למפרע התברר, שמכאן ואילך, באופן לא צפוי, הם הפסיקו לחבב אותי. המקרה הראשון התרחש בשעת ארוחת הבוקר בישיבה. ישבתי מול יצחק, לועס לי פת שחרית ערבה. אותו המתכון כל בוקר. לחם עם גבינה וזיתים. אף פעם לא היה לי כח להוציא את הגלעינים. הייתי לועס בהנאה, מסתמך על כושר הגישוש המפותח של הלשון שלי, שיזהה את האובייקטים המזיקים, וינטרל אותם. "נו, אז איך מתארגנים לחודש ארגון", שאלתי את יצחק. "סבבה", ענה לי. "איזה שבט אתה מדריך?, תזכיר לי", שאלתי. "שבט הרא"ה", ענה. צמרמורת עברה בגוי. "סתם קונטציות שליליות, לא משהו מיוחד", הרגעתי את ליבי שהחל פועם בחוזקה. נתתי עוד נגיסה בסנוויץ' זיתים שלי. "נו, אז מה אתם עושים?", שאלתי, תוך כדי לעיסה. "אממ..אנחנו עובדים על העלון", השיב. עלון. המילה הצטלצלה באוזני. רגע בלי נשימה, משהו נתקע לי בגרון, אני מאדים, שיעול כבד, מישהו טופח לי על הגב. גלעין של זית מתעופף לו באויר, קנה הנשימה משתחרר במן ג'טלמניות מעצבנת. עלון. אין לי מזל עם המילה הזו. "הכל בסדר אתך", שאל יצחק, "כן", עניתי בחיוך מזוייף. "לא יכול להיות יותר טוב", אמרתי תוך כדי קימה. "אני זז לשיעור". שיעור גמרא. ישבתי על כסא בסוף הכיתה, רגלי השמאלית מונחת על כיסא שלצדי. הרמתי חוברת קמוטה מאחד השולחנות, והחלתי מרפרף בה בקלילות. "מיסטר צחי, אתה לא איתי, מעניין אותי לדעת, איזה עיסוק מצאת לך הפעם", הרב הגיח מאחורי. אפילו לא שמתי לב. "תקשיב, קח את הדברים, לך הביתה, תלמד את החומר, תחזור בעוד יומיים אני אבחן אותך, יש? זוז, הופ הופ, החוצה!" צהל המורה. ארזתי את חפצי. הוא עמד מעלי ורפרף בחוברת הקמוטה. "עלון מס' 5", הוא קרא בקול, "אגודת פעמונים". "נא לשמור על קדושת העלון", הוסיף קולו לדרוך לי על פצעים פתוחים. "אז זה מה שאתה עושה צחי, מתעסק בעלונים?", זה כבר היה בלתי נסבל. סחרחורת קלה תקפה אותי. המילה עלון עמדה אל מול עיניי, בינות לעגולים שחורים, מרצדת ברשעות. ברחתי. רצתי הכי מהר שיכלתי. רק להגיע הביתה, אולי שם לא יסבכו אותי עלונים בכל סיטואציה אפשרית. רצתי בכל הכח, בדילוגים קצרים. מידי פעם העפתי מבטים לאחור, מדמה לחשוב שמא והילדה מהרא"ה נמצאת שם, צועקת מרחוק: "אם לא תכתוב, תקולל משמיים!". "שטויות", בטלתי בהנף יד, "סתם הזיות". המשכתי לרוץ, אך הפעם במן אווריריות משמחת שכזו. הרוח טפחה על פני בחדווה, כאילו רצתה לומר: "צא מהבעסה, חליק, תפסיק לדמיין החיים טובים". הנקודה המצערת היא, שגם אם זה מה שהרוח רצתה לומר, זה לא ממש עזר לי. כי בדיוק אז, ממש באותו רגע שפני הדברים נראו שמחים יותר, בדיוק אז נכנסתי בערס ענק ושעיר, שלא היה נראה כאילו אהב את הרעיון. אופס. קמתי, מנקה את האבק ממכנסי. רציתי להתנצל, לבקש סליחה, לשאול אם הכל בסדר ואם הוא נפגע, אלא שכאילו יד נעלמת סידרה לי את המילים בפה. "איך קוראים לך?", פלטתי קצרות, תוקע בו את המבט הכי אינפנטילי שהצלחתי להפיק משאריות הגלגול הקודם שלי בו הייתי איזה פסיכופט במוסד סגור, מסתבר. "עלון", הוא אמר במלעיל. "לא-לא-לא", גמגמתי, פוסע אחור בצעד כושל ומופחד. "תגיד מה הבעיה ש'ך?", פלט הערס, "אלון, אחלה שם, עכשיו ברח ממני לפני שא..". כבר לא הייתי שם. פשוט ברחתי. רצתי. בעצם, טסתי. הגעתי הביתה, מתנשם ומתנשף, ארזתי תיק קטן עם מעט אוכל ומים, ויצאתי לחורשה הסמוכה לפוש קמעה, להתאושש, להיות עם עצמי ולנסות לסדר את המחשבות. פסעתי בין העצים. "פה אין מורים, אין עלונים, וערסים בטח לא אוהבים לטייל", לחששתי בשקט. נצנים של התאוששות ושל בטחון עצמי כאילו חזרו לקולי. הצעידה הקלילה הזו, וקול פצפוצם של עלי השלכת תחת רגלי הרגיעו אותי, והחזירו לי את הצבע ללחיים. הערב כבר ירד, וכוכבים נצנצו בשמיים. כוונתי צעדי הביתה. לאחר ארוחה טובה, ומקלחת מרגיעה, נכנסתי למיטה. התכרבלתי בשמיכה ועצמתי את עיניי. לרגע נזכרתי, שעוד לא כתבתי לעלון, ואני עדיין חי וקיים. הרגשת נצחון אפפה אותי, וארשת של שמחה עלתה על פני. "לעולם לא אכתוב לעלון", חשבתי. זו הייתה המחשבה האחרונה לפני ששקעתי בשינה טרופה, בלילה הזוי ומפחיד, שלא נגמר. דרכם של חלומות, שהם מגיעים באופן בלתי קשור למציאות, פרי הדמיון הפורה של האדם, גם אם הוא חבוי בתת מודע. לעומתם, הסיוטים מגיעים מאיזו שהיא נקודה עמוקה בנפש, מדגדגים על הכאבים הכי אקטואלים שבאדם, מייסרים ומנגנים על המקומות הכי כואבים בנשמה. כך גם היה הלילה. מייד לאחר שנרדמתי תקף אותי הסיוט. ובחלומי אני רואה, שדה ענק ורחב ידיים, ואש שריפה בקול מקום. ומתוך הלהבות, עשויים מאש שחורה, מגיחים סוסים, ועליהם רוכבים, עשויים באש כחולה , עלונים בדמוי אדם, מרושעים למראה. ובראשם יושבת על סוס גבוה ואצילי, הילדה-המעצבנת-משבט-הר"אה-עם-הקול-של-המורה-מכיתה ב'. עוטה היא גלימה ארוכה על גופה, וחרבה מתפנפת במרומים. "תפסוהו", היא שואגת, ומכוונת אלי את חוד החרב המפחידה. הסוסים דולקים מאחרי, אני שומע את הלמות פרסותיהם מרעידות את האדמה. הם כבר ממש קרובים. יד נשלחת אל כיווני, כשלפתע הכל מתפוגג. הסוסים נעלמים והאש כאילו ולא היתה. החלום ממשיך, ואני מוצא את עצמי פוסע ברחובות הרכס. שקט מצמרר, כאילו טומן בחובו עוצמה של זעם עצור. שאגה מאחורי. עלון ענקי מתנשא אל על, מרעיד את גלי האוויר בשאגותיו. טפרים ענקיים נשלחים אלי, אני מורם אל על, ניבים נפערים אל מולי, אך שוב. הכל מתפוגג. החלום ממשיך, והפעם, אני עומד מעל צוק רם ונישא, אפלה שוררת בכל. אני עומד שם איזה כמה דקות, רועד מקור וחסר ישע, כשלפתע, כאילו מאי שם, נשלחת יד גרמית וצמוקה ועליה כתוב בכתובת קעקע :"לא כתבת לעלון, הא? הבוז לבוגדים". הופס. היד נוגעת בי נגיעה קלה שבקלות, אני מאבד שווי משקל, ונופל, ונופל. "אהההההה", אני צועק. התעוררתי, והתיישבתי מייד. זעה קרה כיסתה את כל גופי. קור וחום שימשו בגופי בערבוביא. ברגליים כושלות ניגשתי לשולחן הכתיבה. הרמתי עט, תלשתי דף קמוט, והתחלתי לכתוב. כתבתי ככה איזה שעתיים ביד רועדת. כתבתי לעלון. סיימתי לכתוב וחזרתי לישון. ביום חמישי הגעתי לסניף. בצעד חושש, ובעיניים אדומות ממחסור בשינה, נגשתי לילדה משבט הרא"ה. "זזזה לעעלון", הגשתי לה את הדף הקמוט. היא הביטה בי משועשעת, "האמת היא, שכבר כמעט ולא נשאר מקום", היא חייכה, חושפת שיניים צוחקות לאיד. סחרחורת קשה תקפה, מלמולים לא ברורים על מוות החלו להפלט מפי ללא שליטה. "נראה, ננסה להכניס את זה איפשהוא", היא הספיקה לומר, רגע לפני שהתעלפתי.