ב"ה אורות שקיעה נגוזו במדבר החלומי , אך העלטה לא כיסתה את החוף. הים התרפס למרגלותיו של החול הרטוב, בלטיפות מתענגות על שלל צבעים. נער בעל מבנה גוף דקיק, פוסע על רקע כל אלה, עיניו מקרינות אטימות תהומית, כאילו נחצבו מאיזה הר קודרני ושחור בעמקו של המדבר, ידיו תקועות בכיסי מכנסיו וכולו אומר שתיקה. לא עצבות או זעם, או שמא יאוש. רק שתיקה, הלא מביעה דבר מלבד שקט נצחי שכזה, שקט שזועק וצורח עד שכואב באזניים. כזו היא שתיקתו, מלאה בצרחות ובחבטות. איזה טרנס מופרע בוקע מאי שם, נראה כאילו הים רוקד לצליליו. או שמא זהו רטט של זעם המאיים להתפרץ בנחשול פתאומי, למחוק כל זכר לרעש המפריע את שתיקתו שלו. עתה נראה היה כאילו הים והנער עשו יד אחת. כאילו מאותו המכחול נטפו אל הקרקע. שניהם שתקו ואמרו, אמרו ושתקו. אילו היית עובר שם, לא היית מבחין בהם שניים. רק אחד היית רואה שם. מתנועע בקצב אחיד, ואין בעולם יצור מבין שתיקתו. הנער עצר לרגע, והתיישב על החול. הוא עצם את עיניו והחל במסע ארוך ומייגע, אל עבר השתיקה השלו. הדממה והצרחה. אלפי כוכבים חלפו בשלל צבעים לנגד עיניו, כאילו חצה שנות אור, במושגים המובנים לנו. שנות השתיקה שלו היו ארוכות מהן, בהרבה. מושגים של זמן לא היו שם. לא היה שם עתיד, גם לא הווה. אפילו העבר שהיה שם, לא היה עבר. הוא הפך לצרור רגעים שהיו וקפאו על עמדם, כאילו זה עתה קרו. עדיין פעמה בהם העוצמה של ההווה, והפחד מהעתיד שטמון בהם, ברגעי העבר. זה היה המקום שבו מתחברים העבר, ההווה והעתיד יחדיו, והופכים למקשה אחת. שם הם מתחברים, שם הם מתפצלים, ומשם נמשך שביל צר וארוך, שמוביל אל נבכי הנפש. לשם הוא הגיע בנחיתה כואבת, שם הוא החל את המסע אל השתיקה. הוא החל פוסע בשביל. דממה שררה בכל. שום רחש לא נשמע, לא ציוץ ציפורים, לא בכי של תינוק, גם לא הקול של אמא שלו, כשהיא שרה לו שיר לפני השינה. רק רגשות היו שם. בתחילה הוא חש בתמימות העיוורת, ובשלמות התינוקית. הוא חש באהבה המלטפת, חסרת המחיצות. לאחר מכן באחד הפיתולים הוא חש בסקרנות האופפת, ובמתח המענג. בהמשך השביל טעם טעמו של כאב, ואחריו העצבות, והכעס. השנאה לא בוששה לבוא גם היא, ולאחריה, רק יאוש נורא. השביל כבר כמעט בא לקיצו, והנה הגיע טעם המוות. את טעם המוות הוא לא חש, שלא כמו השאר. טעם המוות חש בו, וקרא לו אליו. הוא ניצב מול המוות בדממה. המוות הביט בו ארוכות, ולא אמר כלום. חיים שלמים עברו שם בשתיקה, אל מול פניו הבוחנות של המוות, ולאחר שהוא המשיך לשתוק, הנהן המוות בראשו בכבדות, ופתח לפניו את שעריו. ושם, על כיסא רם ונישא, ישב מלך עולמים והביט בו. בתחילה הוא נפל על פניו, בתמימות עיוורת, וחש את טעם השלמות, הוא חש באהבה המלטפת, ובסקרנות. כמעט שרצה לקום על רגליו, ולחבק ריבונו של עולם, ולנשק, כלפתע הגיע הכאב, והוא נצרב מפנים, ונשרף בכוחה של העצבות. עתה הוא כעס. עמד על שתי רגליו והביט במלך עולמים. עיניו כבר יקדו בחימה ואז הגיעה השנאה. כל העת רק שתק, במין התמדה נוראה, ובעקשנות נשגבת. אך לאחר הכל הגיע היאוש, והוא ניפץ את השתיקה. הוא עשה צעד אחד אל מלך עולמים, והחל לצעוק. הפר את השתיקה בין רגע. בצעקות אין אונים, הוא אמר לו שנמאס. שכבר לא יכול יותר, והוא הזכיר לו את התמימות שאבדה, ואת האהבה שהלכה "ומה נתת לי במקום? מה החזרת לי, יאוש?! כאב?! כעס?!" ולאחר שצעק שם את כל המעמקים הכי אפלים, והכי זוהרים. הוא נפל לרגלי מלך עולם, בוכה ורועד, מצפה לתשובה. הוא רצה להבין, באמת. אך ריבונו של עולם רק ישב ו…שתק. **** שעת לילה מאוחרת וחשוכה ירדה על הים. גם האורות הצבעוניים כבר כבו. שום טראנס לא השתולל ברקע. איש לא עבר בשעות כל כך מאוחרות של הלילה על חוף הים, איש לא ראה את הנער הצנום והשותק רץ אל תוך הים בזרועות מושטות, צולל אל תוכו בקפיצה אחרונה לאבדון, מתאחדים שניהם בשתיקה.