יריה בודדת נשמעה. גופו נפל על הרצפה בקול חבטה. דבר לא העיד על מה שקרה, חוץ מחור אחד, חור אחד ברקה, זב דם, והפנים. הפנים שפעם היו מלאות חיים, הפנים שידעו לשמוח, לצחוק ולחייך, הפנים שלרוב ידעו לבכות. הפנים האלה עכשיו קפואות, הם יותר לא יבכו. הפנים האלה שמשתלבות עם הרצפה הקרה, יישארו קפואות וישתלבו עם הקבר. דפיקות בדלת…אין קול ואין עונה. אמא צעקה לו אבל הוא לא השיב לה, הוא שכב שם, דומם. בשלב זה אמא כבר הייתה מאוד לחוצה. היא הזמינה משטרה. השוטרים הגיעו ופרצו את הדלת ללא מאמץ. אמא נכנסה לחדר הילדים ואז, היא ראתה אותו שם, שוכב, והאקדח מוטל לידו. היא נסתה להעיר אותו, היא ניענעה את גופו מצד אל צד וקראה בשמו, אבל הוא לא ענה. היא בכתה וזה לא עזר. רופא שהוזעק למקום קבע את מותו. ההלוויה התקיימה למחרת. הוא ריחף לו מעל, מתבונן. שיירה של אנשים, ובראש הוא ראה את הארון. הוא ראה שם את אמא, בוכה, ואבא לידה מחבק אותה ובוכה יחד איתה. הוא ראה איך קוברים אותו, והוא שמע, שמע את הצרחות.זהו. הכל נגמר. הוא הרגיש איך הכל נעלם בעירבוביה של צבעים, לאט לאט הכל נמוג. הוא עובר לעולם הבא. אור חזק. מקור האור לא נראה לעין. הוא נמשך. הוא חוזר, חוזר לצור מחצבתו. הוא הרגיש שמחה בלב, אושר, אמת עמוקה. אבל משהו העיב על השמחה, מין צל זיכרון, פחד לא מוסבר. הוא מצא את עצמו עומד מול בי"ד של מעלה. הוא עמד מול שלשה מלאכים,כל כולם אומרים שלמות, ובאמצע מלאך אחד שעיניו עמוקות עד מאוד, חודרניות מכולם, וכולו אומר נשגבות טהורה וקדושה. המלאך עילעל בגרונו ונתן בו מבט חודר. "בא נראה מה יש לנו פה", הוא אמר. "נשאת ונתת באמונה?", שאל המלאך, "אהה, נראה לי", הוא ענה. "קבעת עיתים לתורה?", שאל המלאך. "לא ממש", הוא ענה. "תראה", אמר המלאך, "מצבך לא טוב, בהתחשב בעובדה שאתה גם התאבדת".התאבדתי? הוא חשב לרגע, ואז הוא נזכר, הזיכרון צף ועלה, היכה בו, זיעזע אותו, ופתאום הכל היה מובן, הפחד הלא מוסבר, ועכשיו, הוא התחרט."לאאאאאאאאאאאאא!!" הוא זעק. המלאך סימן משהו. שני מלאכי חבלה צצו מאי שם הם תפסו אותו בצדדים והשליכו אותו לגיהנום. הוא סבל, הרבה. לא כמו בסיפורים, משו נשגב כזה, הוא עבר מדורים, וסבל, נשמתו הייתה זקוקה לטיהור יסודי, טיהור לכאלה שמתאבדים. אחרי חודשים, הוא הובא שוב לפני בי"ד של מעלה. המלאך הראשי התבונן בו שוב, באותם עיניים חודרות ואמר לו בקול לוחש שבתור זיכוך אחרון לנפשו הוא צריך לרדת שוב ללמטה ולתקן את דרכיו,"לא!!", הוא צרח, "לא לשם!!" הכל התחיל להתערבל שוב, תמונות החלו להתגבש בתור מציאות חדשה, הוא חוזר. אז הנחתי את העט על הדף, לקחתי את האקדח של אבא והחזרתי אותו לארון, "לא" לחשתי לעצמי, " לא משתלם להתאבד , עדיף כבר למות בפיגוע".