הוא זקן, זקן מאוד. שערו הלבן חלק כמשי, נושר מידי פעם מרוב זיקנה. כשהוא יושב על הספה הוא עוצם את עיניו הכחולות-כחולות כמו מים ונראה כאילו הוא אוצר בתוכו זכרונות עמוקים מיני ים. הוא מגרגר בגרונו מידי פעם, פוקח עיניים באדמומיות-מה ולאחר שנראה כאילו הגיעה לעוד איזו תובנה נוספת וחשובה, הוא עוצם אותן שוב. לפעמים אני חושב, מעניין מה עובר עליו, אלו מחשבות הוא מכיל בליבו, אלו אהבות חלפו עליו, אלו שנאות. ובכלל, איזה מין עולם הוא חי לו הזקן הזה, ומה הוא עושה חוץ מלשבת על הספה. לפעמים בלילות, בשקט בשקט כשכולם ישנים, הוא יוצא החוצה אל הלילה הקר. אני אף פעם לא יודע מה יש לו לחפש שם. הוא יכול להיות מחוץ לבית לילה שלם, בקור, בגשם וברוח. לבד. להסתובב שעות. לחשוב ולחשוב. נראה שהוא חושב המון. אם אני הייתי חושב כל כך הרבה בטח כבר הייתי נהיה איש מאוד חכם. אני עכשיו יושב מולו, מביט לו בעיניים הכחולות-כחולות שלו והוא מסתכל בחזרה, בעיקר בוהה. הוא לא מניע את הראש, וגם לא מדבר. גם לי לא יצא לדבר איתו יותר מידי, רק לפעמים אני לוחש לו משהו באוזן ומקווה שהוא מבין אותי. הוא מאוד רגיש. לפני כמה זמן בעטתי בו בטעות. הוא לא השמיע שום קול, אולי מרוב שהוא זקן. אבל אחר כך הוא לא רצה להתקרב אלי יום שלם, מאוד רגיש. עכשיו אני יושב מולו ומלטף לו את השערות הלבנות על הראש, שנושרות לאט לאט, אני כל כך אוהב אותו עד שהוא בעצמו לא יודע כמה. אין, אני מת על החתול שלי.