ב"ה מוצאי שבת פרשת ויצא כבר כמעט עברה שנה מאז. קריר בחוץ, ויורד גשם. לא גשם כועס ומרטיב, מן גשם עדין, מלטף. חם היה לי בפנים, והגשם שבחוץ כיסה את החלון בעגולים קטנטנים, ושיווה לו מבט מזוגג. כאילו רצה לומר לי משהו, הגשם, לרמוז לי געגוע. אז יצאתי לשוח בו, ולהקשיב לקול מילותיו העדינות. בחוץ לא היה קר. לפחות לא מהסוג הצורב את העור, רק ערפילים מיסטיים שכאלה. הגשם, לא יצר שלוליות עגמומיות, הוא העדיף לנחות שם במן מצע שברירי. הקשבתי לקולו, וחשתי את ריחו. המצע קרא לי אליו, מציע לי בחובו ריחות מוכרים. הערפילים הקיפו, וכאילו שאבו אותי אל העבר, ומיד הבנתי. זהו אותו הגשם של אז, ששב ולא לחינם, לקרוא לי אליו. אותו גשם עדין ליטף את פני גם בהלוויה, וניגב לי את הדמעות כשקברנו אותך באדמה הרטובה. עכשיו אני עומד כאן ומאזין לקולו. ובשיא טיפטופו העדין, הוא קורע וחותך וחורץ ומבתר והורס ומכאיב, ואז שוב מלטף ומנקה. אני נותן לזכרונות לצוף, למראות לרוץ, ולדמיון לחפש אותך בתוכי. וכשאני מוצא אותך שם בפנים, בכל מצב, אתה תמיד עם החיוך הנצחי שלך, שתוקע לי את הדמעות בגרון. עכשיו אני עומד בגשם, ונותן לו ליצור לי את הדמעות.