הוא התנשא מעלי, גבוה ושרירי, חזק מתמיד. התנשא אל על וצחק, צחוק רע, מבזה. הוא התנשא מעלי ראשו מורם השמימה, ואני, ראשי מורכן ארצה, שערי פרוע, גופי מיוסר מלא חתכים, דם זב מפי. ברקים הבליחו בשמים משתלחים לקרקע תרים אחרי איזה קורבן, וצחוקו הרע משמש להם כרעמים. כך הוא התנשא מעלי וכלי נישקי לפניו, היו שם קטעי גמרות, מדרשים, אגדות, ספרי אמונה, דפים לרוב ואפילו עט פרקר אחד- כולם היו שם, פזורים, מרוחים בדם. רבות לחמתי בו, מלחמה קשה היתה זו, אך לבסוף-הובסתי, נגמרתי, לתמיד. הוא המשיך להתבונן בי, מבטו צרב את גופי, מבט חודר רואה כל. הוא חיכה. חיכה שאומר מילה אחרונה, מילה אחרונה שתשחרר אותו, מילה אחת שתתן לו לפעול בחופשיות. "נכנע", אמרתי. הוא הרים אותי אל-על ובלע אותי, בקול ריסוק.