עתותי ספורות,
אחת לאחת נמדדות
במשורת המורה
השעה האובדת
בדמותי המשתקפת באספקלריא אוממה,
הביטו – הא!
שחוק הגורל מכה,
ללא הרף...
וכעת,
על חוף ים- אכזב
מהתל,
מטיל את חלוקי האבן
מבכה דממתם,
עת ניתזו על ארמון החול,
כאן –בקודש
בקודש,
המצרף נשמה
זו-הצופנת סוד
תגובות