טימותי ביל היה אחד מהאחרונים. לבוש מקטורן חום, דהוי משנים של שחיקה, הוא מוצא את עצמו יושב על אותו כסא ארור, משחק עם קצוות סיגריה אחרונה שכבתה. כבר כמה שבועות שהמחשבות רודפות אותו, הוא מזיע, נושם בכבדות.

"זה כבר מוגזם", הוא אומר לעצמו. "ביג דיל". "אני הרי אחד מהאחרונים, דינוזאור עייף. והעולם? הרי הוא שייך לצעירים, לא?"

הוא מטביע את הסיגריה בכוס הקפה, מטיח את הכסא לאחור ויוצא החוצה.

מונית צהובה חולפת על פניו במהירות, במרירות, צופרת לעבר חתול שהכתמים שעל פרוותו לא מותירים ספק באשר לאיזו חבורת נערי רחוב שעברה בסביבה. גשם החל מטפטף -  הוא מרים את הצווארון, מסדר את המגבעת ומתחיל ללכת.

שליטה? כן, זה היה חשוב לו, כילד, כנער וכמבוגר, אבל החיים האפורים כבר ניכרו על פניו העייפות, מטילים את ספקם. "אם לא תשלוט בעולם, העולם ישלוט בך, בחור", הוא שמע את הד קולו של אביו (ז"ל) מהדהד בראשו.

לא, התאבדות לא באה בחשבון. הוא לא יוותר לעצמו.  זה פשוט עניין של עיקרון. הלונה-פארק הזה של החיים – הוא הרי המפעיל של הגלגל הענק. כן, כן, הוא זה ששולט על חייו.

ואז זה קרה –

צעקה,

נפילה,

מוות.

טימותי ביל היה אחד מהאחרונים. לבוש מקטורן חום, דהוי משנים של שימוש. הוא נפל בדיוק באותו בור ארור שמישהו כרה לו, שם, ברחוב 42 פינת תומפסון.

"העולם ישלוט בך, בחור", אמר הזקן.

זה פשוט עניין של עיקרון.