הלילה לקח את ידי והזמין אותי ללוות אותו. "גם אני זקוק לשמירה" חייך חיוך כסוף ועתיק "לא רק היום". ליום שומרים רבים, גם אני הסכמתי איתו, והלילה לעיתים פורק את עול המוסכמות ממחסור בשמירה. כך התחלנו את חיינו המשותפים. היום והלילה משמשים תמיד בערבוביה. רגעים מסוימים היום הולך וגדל והלילה מתמעט ורגעים אחרים הלילה מוסיף והולך והיום פוחת.הרגעים בהם היום הוא השליט הם רגעים של עשיה והרגעים בהם הלילה שולט הם רגעים של אין. (או לפחות, כך חושבים רוב האנשים...) הרגעים בהם היום והלילה מתקיימים זה לצד זה, שוה בשוה הם רגעים של עזיבת העשיה וההתכוננות לאין, שכן בני האדם הם יצורים המפחדים מהאין ומעדיפים להרחיק אותו מהם ככל האפשר. אולי בגלל זה הלילה חשוך, כדי שלא יראו את האין. הלילה קצת נעלב כשאומרים שהוא אין, אני כבר מכירה אותו ויודעת זאת לפי תגובותיו. ברגעים כאלה, כשהוא נתקף בירידה בבטחונו העצמי, הוא מדליק ירח שיראו כולם את האוהבים החוסים בצילו ונושף עננים אדומים שהיום לא ראה מעולם. ואני אומרת לו, שהוא יפה גם ללא הירח והעננים ושעליו לאהוב את עצמו כפי שהוא, אך הוא, כמו ילד זנוח, רק רוצה להוכיח לעיני האנשים את יופיו ולפתות אותם ללוות אותו ולשמור עליו. לא את כולם הוא מצליח לפתות, אבל עלי הוא כבר השתלט. נפשי כבר מלאה בו ודבוקה בו דבקות של תלמידים ומעריצים. אני מתבוננת איך הוא מבשר על בואו בשופר שנושף רוח קרירה ומרגיעה על העולם שהוציא אנרגיה כה רבה במשך היום, וצובע את השמים באדום וזהוב כמו להזכיר שקיימים צבעים נוספים מלבד שחור וצהוב מסנוור. ברגעים אלה, מתגנבות אל הלב תחושות שלעולם לא נחוש בהם, למשל, לפני הצהריים, והן משתנות מאדם לאדם ומתקופה לתקופה לפי מידת יכולת ההתמודדות עם השקט והאין. לפעמים הן אומרות רוגע ומעבירות את האדם לקצב אחר, פנימי יותר, שקט יותר. לפעמים הן מזכירות לו שזמן העשיה מתקרב לסופו, ושעליו עוד למלא חובות רבים. ולפעמים, הן מדגדגות בקצות העצבים ומזרימות במחזור הדם עצב המתפשט עד לאזורים מרוחקים בגוף ושומט את השרירים בלאות. כן, גם זה קורה לפעמים, וכשהלילה רואה אנשים כאלה, כך אמר לי פעם, הוא חושב שהם לא למדו עליו דבר (ובעצם, גם לא על עצמם...), שכן הלילה מעניק לאנשים מימד אחר לחיות בו את חייהם, מימד שונה אך מעשיר... אבל אני חושבת, אמרתי לו אז, שאל לו להעצב למול עצב זה, מפני שגם העצב הוא חלק מחיי האנשים ואף הוא מעניק להם יכולות שאינם מודעים להן בשעות השמחה. כשאני אומרת לו כך, כוכביו מנצנצים בגאוה, שכן הוא יודע שאני למדתי ממנו, ומוסיפה ללמוד. ככל שמתקדם הלילה, משתלטים על העולם חוקי הלילה, ומצווים דברים כגון: "אסור לפעול מהר!", "עליך להמצא רק בקרבת אנשים האהובים עליך!", "עליך לאמר רק את האמת הכי פנימית שלך!". בלילה, מוסכמות שפועלות ביום אינן מתקיימות, ומותר לנו קצת להיות שונים מעצמנו הרגילים, לכן בלילה אני מדי פעם מוצאת את עצמי מתכרבלת באיזו פינה ומפטפטת עם הירח, למרות המטלות הרבות שעלי לעשות, ולפעמים אני מלכה, או פיה , או רקדנית נהדרת. או סתם מישהי שמעיזה ומסוגלת לכתוב ממש יפה. הלילה קולט אותי בחיוך, ולא משנה לו מי אני באותו רגע. הוא מעניק לי מנגינות מופלאות לרקוד, או שרביט בו אני פוקדת על העולם, או מספר לי סיפורים יפהפיים. לפעמים אני רואה את משרתיו חולפים מעל ראשי או דרך החלון, ישובים על כוכב שביט או על שטיח מעופף. בינהם פית החלומות ופית הצמיחה. לרוב, הן משתפות פעולה, אך לפעמים אני רואה מבט עוין בעיניהן, שכן פית החלומות רוצה שהילדים ישארו עוד קצת ילדים, ופית הצמיחה מוסיפה לגופם בכל לילה כמה אטומים. הן מספרות לי סיפורים מופלאים על עולמות רחוקים בהן היו ואני מופתעת בכל פעם מחדש על הלילה המעניק לנו כוחות חדשים – לחלום את חיינו, לגדול דוקא מתוך חוסר העשיה ולדבר על מה שהכי פנימי לנו (ובמיוחד כאשר מצטרף עוד אדם לשיחותי הליליות...). אז אני חושבת לי- עד כמה טועים האנשים שחושבים שהלילה הוא אין, מפני שעבורי הוא כל כך מלא ויש בו מכל טוב... ואני כבר יודעת, שה"ביחד" שלנו רק בתחילתו, שכן הלילה, קצת בדומה לאנשים הישנים בחדרים סביבי, ללא ליווי או שמירה יאבד לנצח בחשכתו.