[ליצירה]
והקזתי דמי
על יסוד הספק
ומזבח הזהב
הועם - כמפקפק.
ביום יגוני דמעתי מלב
לא ידעתי נפשי
לא ידעתי מלל.
ואור לו הציץ
מבעד חלון
אחזתיו - לא ארפה
עד אראה כי -
שלום
[ליצירה]
מוות, עלה בחלוננו,
סופק כפיו
מטיל בנו ארסו
המצמת.
אך את הלחי, הרכה, הענוגה
זו השניה- נתנו ברצון
אך טבח בנינו נחפוץ
בידי בני פלשת - אכזר.
וילדנו?
תמים עדיין, מזה שנים
נוטל עדיין מגל ופטיש,
מרחם על אכזר,
נושק אויב.
הו אם אדומה! הו רוסיה הלבנה!
לא תם חלומך,
בני בנייך עודם אוחזים בחלומם,
מובלים אל משרפותיהם,
אחד אחד:
פצמ"ר, קסאם.
מוות
[ליצירה]
מדוע לא שתקו המעברות?
אולי כי לא כולם חשו מקופחים, זועמים או מושפלים? כך, למשל, סבתי שתחיה- שעברה את תקופת המעברות ללא כל חויה טראומטית.
האם סבתי היא היחידה שלא מרגישה מקופחת וכו'?
נדמה לי שלא, אלא שיותר קל להתלונן ולנגח את הממסד. כן, זה גם נותן לסוציולוגים מקום להתגדר בו.
ולא, לא באתי לזלזל בסבלו של אף איש או אשה ש"זכו" להתגורר במעברות, אלא להביא את הצד שבדרך כלל לא שומעים.
[ליצירה]
מיה-
"כל כבודה בת מלך פנימה" זה גם חלק מהתנ"ך, כידוע, ולא נראה לי שיש מקום לבטל אותו...
אם בת ישראל חשה כבת מלך, הרי שוודאי תחוש לצניעותה. מעולם לא חשבו חז"ל, ובמקרה זה דוד המלך, שצניעות פירושה זלזול בכבוד בת ישראל. את העיקרון הזה אני מקבל כחלק מתפישת התורה והתורה, כדרכה- נצחית, ומכאן שלא שייך לומר שהיא או תפישתה פרימיטיבית.
אלא, שנכון שיש לתרגם מושגים אלו לחיי היומיום שלנו.
מועדים לשמחה
תגובות