בס"ד "הרפו ממנו בני בליעל... לא תעזו, לא תשלחו יד..." בוקר. דממה. לילה רודף לילה, והאש והמתים עודם צורבים בי את חותמם. והדם, הדם שניגר ברחובות ירושלים. אני נוטל את לגין המים ומערה על ידיי את המים הזכים, כמנסה למחות את זוועות ליל אמש. זה כבר מספר חודשים שגזרנו על עצמנו שלא לאכול בשר ולא לשתות יין - וכיצד נוכל? ורק מיום אתמול נודעו דברי רבי ישמעאל בן אלישע שאמר שהרי זו גזירה שאין הציבור יכול לה, וביטלה. ...עת תמיד של בין ערביים היא זו. רוחות שאינן מצויות מנשבות בזעף, כצרות על ישראל הנתונים במצוק ועל בית קדשינו שעמד למשיסה. זה לא מכבר, היינו שומעים קול השופר מיריחו ויש שאמרו כי אף קולו של כהן גדול, בשעה שהיה מזכיר את השם המפורש ביום הכיפורים. אז, כשהיה עשנן של בית אבטינס מִתמר ועולה ונעשה כאשכול היה יודע שנתכפרו עונות ישראל. ועתה? אודים עשנים, מתמרים סביב, כמבשרים על גורלה של ירושלים. והלבנון באדיר נפל - 'אימפרטור' קראו לו חייליו. כאילו לא די היה בחורבן שהותיר אחריו אביו, אספסיינוס. ואני, משה בן יוסף, כותב בדמע את קורותינו ואת קורות צאן קדושים אשר הובלו לטבח ביד טיטוס פלוויוס אספסיינוס. "משה! משה! קרב הנה, בן נַעֲוַת המרדות. קרב! הבא עמך עריבה של חמין ואיטיב עם רגלי, העושות חסד עמדי ונושאות אותי זה שנים. הנה, הנה, כך ייטב. הה, והבא עמך קלף, קולמוס ודיו, ואלמדך דבר או שניים. "שב, ילד. הא! מה זה אתה מְטַיֵיט? וכי לא לימדוך רבותיך כ"ב אותיות?! די לך ממשובות הנעורים, הן מלאכה רבה לפנינו". ולא שנרגן היה, ולא כעסן היה, שלמוד היה כי כל הכועס כל מיני גיהנם שולטין בו, והיה יודע את שצווח קהלת: 'והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך', ואין רעה אלא גיהנם, אלא שמשהיו ישראל סחופים ודוויים - לא היה בו עוד כוח לסבול בסבלן. ולא די בכך - שתכפוהו אבליו: בני רומי, ארורה הורתם, החריבו את כפרו, ורק הוא נמלט בעור שיניו. "שמע, שמע לי נערי", אמר, "זקן אני, ימי קרבים, ואת הקורות אותנו תכתוב אתה. אנו ראינו את בית קדשינו בחורבנו, ולוואי ותראה אתה אותו בבניינו. כתוב הכל - על הספר ובדיו, למען ילמדו דורות אחרונים, ממה שטעו בו דורות ראשונים". מאז שחרבה ירושלים נתון אני לאפוטרופסותו של הזקן. והזקן? הזקן מסרהב בי שאכתוב. לו רק ידע, אהה, לו רק ידע. הן רבי יוחנן בן זכאי כבר יושב ביבנה, ואבא סיקרא - מי יודע היכן הוא? והזקן דוחק בי, שמא ישכח מעשה רבי יוחנן ומעשה טיטוס הרשע, שם רשעים ירקב: בריוני ירושלים, ארון המתים, רגלו של צורר שדשנה... "אספר לך על ידיד נעורי - יוחנן". "הה? מה זה, אתה שואל?" הנה כי כן, חרש וקטן נזדמנו למקום אחד, ורק שוטה חסר להשלים לברכת הזימון... "סלח לי נערי, דומה כי חטאתי בלשוני. כי יוחנן, הלא הוא רבן יוחנן בן -זכאי, אלא שמתוך שגדלנו אני והוא במקום אחד, רגיל אני לכנותו בשם נעוריו. "צר היה טיטוס על ירושלים ג' שנים, ולא יכול היה לה, שהיו לה לירושלים ג' עשירים - נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. את שמעו של אבא סיקרא שמעת ודאי. אבא סיקרא זה - ראש בריוני ירושלים היה ובן אחותו של רבינו. אותה העת היו בריוניו צווחים: 'מרד! מרד! נמרוד ברומאי זה ונקים את סוכת דוד העומדת לנפול', והיו רבותינו משיבים להם: 'לא מסתייעא מלתא, ולא נוכל להציל מפניהם. "ודע בני, שלא רפתה רוחם של רבותינו, וכדוד מלכנו היו: רכים כתולעת בבית - המדרש, וקשים כעץ בעת מלחמה, אלא שידעו כי כבר כלתה הרעה. "קמו אותן בריונים ושרפו אוצרותיהם של עשירי ירושלים. והיה רבי יוחנן מסיח לפי תומו ואומר: 'כיצד זה נפלה ירושלים? לא ביד טיטוס כי אם ביד בניה'. אהה בני, לא ראיתי צער בפני רבינו כאותה שעה". הזקן מקנח אפו ודמעותיו נוטפות על לחייו. והזקן, דְעוּ, מגיבורי ישראל הוא, בן - חיל, והיו בריוני ירושלים יראים ממנו, משל היה עוג מלך הבשן ושמשון הגיבור כאחד. ולא רק שגר במקום אחד עם רבינו, אלא שהיה משמשו ומתוך שהוא עניו, לא אמר לי כן. והזקן מוסיף ומדבר, ואני שומע ולא שומע: איך שרפו הבריונים את האוצרות, כיצד הודה אבא סיקרא לרבי יוחנן, ואיזו עצה השיא לו, כדי שייפגש עם טיטוס. לו רק ידע שלא רז מגלה הוא לי, וידעתי אני את הכל - שמשמש הייתי את אבא סיקרא, נושא כליו הייתי ואני הוא ששרפתי את האוצרות. המחמתי חרבה ירושלים? איני יודע, שהרי גזירה גזר הקדוש ברוך הוא. אלא שכך מקובלנו מרבותינו על יוסף הצדיק: שכבר נגזרה גזירת גלות מצרים, אלא שדרכו של הקדוש ברוך - הוא שמביא פורענות על ידי חייב והיה ביד אחי יוסף לא למוכרו לערלים. וכך מנסה הקדוש ברוך הוא את בניו דור אחר דור, ונוהג בהם כפי דעתם ומנהגם - אם לטוב, אם למוטב... "משה, משה! מה לך חולם חלומות? אתמהא - שמא מבני יוסף אתה?" הזקן מוסיף לדחוק בי. -"הנני כותב, הנח לי!" זעקתי. ועודני כותב... **    הסיפור על רבן יוחנן בן זכאי מופיע בגמרא (גיטין, נו) כחלק מאגדות החורבן. דמותם של משמשו של אבא סיקרא והזקן הינם פרי המצאתי בלבד.