עוד בוקר. שוב צריכה לקום, להתלבש ולצאת אל החיים. את נושמת עמוק ופותחת את הדלת של ליבך, כמעט מוכנה להתמודד שוב עם השקרים, השאלות וה"מה שלומך" המזוייף שלהם. ושוב תחייכי ותעני שהכל בסדר. הרי את לא יכולה לספר להם את האמת, כי כשהיית עוד תמימה וניסית, כשעוד העזת לומר להם מי את, גילית שהם לא מקשיבים לך. הם לא מסוגלים להבין את זה. עבר יותר מדי זמן, והם כבר לא זוכרים איך זה לשמוע, לאהוב. איך זה להכיר באמת. פעם ידעת שהמילים הן שנותנות לדברים כוח במציאות. פרפרים צבעוניים שאת מפריחה לחלל העולם. היית אומרת חיים ושותקת בכי. אבל למציאות לא היה אכפת. המציאות לקחה את הפרפרים, גזלה מהם את הצבע, תלשה להם את הכנפיים - והחזירה אותם מקופלים יפה באריזת נייר חומה. את עוד זוכרת איך זה להקשיב למישהו ולראות את כל הכאב שלו חשוף, את כל הפרפרים שלו מתעופפים סביבך כמו מערבולת חיה, ולדעת שאת, בשתיקה שלך, נתת להם חיים. שאת זו שהעניקה לו את הכוח להתמודד איתם. אם הם רק היו רוצים - היית מקשיבה להם לנצח. היית מקשיבה עד שכל המילים היו נצרבות החוצה, עד שלא היה נותר עוד בכי בעולם. היית נעשית לשתיקה עמוקה כל כך, עד שלא היה עוד על מה לבכות. את הרי כמהה כל כך לשמוע את האמת, את העומק. את הפנים. הרי לכך נולדת. אבל הם כבר שכחו. ואת חייבת לשאול אותם את אותו הדבר - להתעניין בשלומם, כשאת יודעת שממילא לא יגידו לך את האמת. הרי זה מה שמחייב הנימוס. הם מוכרחים להמשיך את כל השקרים הקטנים והמקובלים שלהם, מותירים אותך במילכוד חסר סיכוי, כמהה וכואבת. אז ברחת אל הספרים - אל המקום שבו אף אחד לא מפחד לספר. איפה שהאמת חשופה ונאמרת. וצועקת. מזהה פרפרים בעולמות אחרים, חיית את הדמיון בכל כולך. כמו גווע ברעב שרדת מישיבה מול קערה של פירות מפלסטיק. הלוואי ויכולת להישאר לנצח מתחת לשמיכה - כמו כשהיית ילדה קטנה ואבא היה בא לבדוק אם כבר נרדמת. היית נשארת לקרוא בחושך עד עלות השחר, שקועה בעולמות אחרים. אז הדמיון היה חזק בהרבה, או שאולי האנשים שסביבך פשוט לא פחדו כל כך לדבר אלייך - הרי היית אז רק ילדה קטנה, ומה כבר יקרה. לפחות הייתה לך אז אמת לאחוז בה, גם אם רק אמת ילדותית ורועדת. אם רק היו נותנים לך להישאר לנצח בין הררי ספרים אינסופיים... אבל המציאות קוראת לך. במקום לברוח, למדת לשקר. למדת להגיד את החוץ, להאמין בו ולאהוב אותו. ואת שומעת את השקרים הקטנים שלהם ומחייכת, כאילו זה מה שרצית בו באמת. כאילו זה מה שאהבת, מה שנתן לך כוח. ובתוכך את מתכווצת, מתחפרת, שורטת את הקירות. השתיקה שבך רוצה לפרוץ שוב, מחפשת את שברי האמיתות בסבך השקרים, את הבזקי הצבע של הפרפרים בערפל האפור הנצחי שבנית לך. ואת לא מסוגלת לשכוח. לפחות תשקרו לי חזק יותר. שאצליח להאמין.