וכשתגלי כמה זמן חיכיתי לך,
האם
תחייכי חיוך רחב
ותגידי "מה, זמן כה רב
הוא חיכה לי, השובב?"
(או שמא, תרכיני את ראשך,
תרציני מבטך,
ותפלטי:
"אה. אז הוא היה רציני,
וחשבתי שהוא הולך")
וכשתביני כמה אהבתי,
האם
בדיוק במטבח עם רדיו וקצת כלים
כשאת שוטפת ושרה שירי ערב שמחים,
תסמיקי בעוז,
עם חיוך קטן ומקסים-
מהסוג שהמצאנו, שמפיל יקומים
ובמבוכת זקנה תפטירי:
"נו, אהבות הנעורים..."
(או שבידך יעבור מן רטט
שישמיט לרצפה את הכוס הנשטפת,
תתכופפי מבולבלת לאסוף הרסיסים
ותבדקי, על הדרך, כי עכשיו זה מתאים
אם גם עדיין בתוכך ישנם
שברים.)
האם את קוברת רגעים
שהזיכרון מהם מרחיק מאחרים?
(האם גם אני?)
והאם אותו הקבר, הוא קבר אחים
של הרגעים המתוקים
וגם של הבזויים,
או שהטמנת רק סוג אחד?
(הבזויים אלוהי, עשה שהבזויים)
ואולי בימי חזון
בימי רזון
בימי שירטון
נגלה
שמרוב שהחבאנו,
נתפוצץ
מהזיכרון.
תגובות