טוב, בטח כולם מכירים את הסיטואציה הזאת- זה הורג אותי... (לא באמת... כן?) אתה משקיע את הנשמה שלך, מוציא את המיץ, סוחט את טיפת היצירתיות שנשארה לך אחרי החוג "כתיבה יוצרת" בישל"צ, בקיצור- אתה מסגף את עצמך, מוציא את טיפת הכח האחרונה לפני שאתה צונח עייף וחלש למיטתך ומצליח להוציא תחת ידך קטעון דלוח ביותר (במקרים של רוב הכותבים לצורה) או קטע חמוד (אצל מיעוט מהם) או קטע עוד יותר חמוד (אצל מיעוט קטן מאוד, דוגמת האחים צחי...), אתה מרגיש עונג פעוט "הכיף של ליצור", ונשכב טוטאלית על המיטה עייף, רעב, צמא, סחוט, גמור, שדוד, מצוץ ומנסה להרדם... אתה מתחיל לפתח פנטזיות שהולכות ומתפתחות ככל שחוט המחשבה עולה רקיע אחד מעלה. שיא הדרמה קוראת לך כשאתה שקוע עמוק בשנתך הערבה אי שם ברקיע האין סופי, חולם על איזה כתר של "זוכה בפרס נובל לספרות" או מינימום "זוכה בפרס ישראל". החלום גורם לך להתרגש בכל פעם שאתה נכנס לאינטרנט, הפנטזיה גורמת לך לחשוב שיש לך מינימום אלף תגובות על היצירה הכי מעפנה שכתבת... אבל כולנו יודעים, שזה רק בחלום... אתה קם למחרת אחרי לילה של אושר וניגש ישר למחשב במחשבה שאיזה מטומטם אחד שוטט לו בצורה בין השעות הקטנות של הלילה בהם גמרת לכתוב את יצירתך לבין השעות המוקדמות של הבוקר בהם אתה עומד בשעה זו על רגליך, והחליט להגיב לך בצורת תמיכה, ביקורת או בכל צורה אחרת שעלתה לו בראש... אתה עולה על האתר ונכנס ליצירה שלך, מופתע לראות שאחרי השעה שלוש בלילה בה סיימת את יצירתך ושלחת אותה הרחק אל המרחבים האינסופיים של האינטרנט הספיקו כבר איזה שש זאטוטים מתלמדים מינימום לשלוח את היצירות המעפנות שלהם ולדחוף את היצירה שלך למקום השביעי ברשימת היצירות החדשות. "לא נמאס להם, אה?" אתה חושב לעצמך, כאילו שאתה לא היית באותה סיטואציה מול המחשב בדיוק לפני כמה שעות תמימות ושלחת בתורנות את היצירונת המעפנה שלך... "לא משנה" אתה מתנחם "לפחות הם הספיקו לראות את היצירה שלי...". אתה מסתכל לעצמך בתגובות וחוזר לעמוד הראשי במחשבה שאולי כדאי להסתכל מחר, אז בטח יהיו לי לפחות כמה תגובות... אבל כשאתה נכנס ליצירה שלך למחרת אתה שם לב שאם אתה באמת רוצה שיכתבו לך איזו תגובה- כדאי שתכתוב אותה בעצמך...