לא רק שאתה קרוע - בגללך גם כל מי שנכנס לפה נקרע (מצחוק).
פעם שלישית, וזה עדיין מצחיק אותי.
מה לכל הרוחות עבר לך בראש??
(ובכלל, האוייב האמיתי הוא הקישוא).
-----------------------------
במה ציירת את זה?
[ליצירה]
לא רק שאתה קרוע - בגללך גם כל מי שנכנס לפה נקרע (מצחוק).
פעם שלישית, וזה עדיין מצחיק אותי.
מה לכל הרוחות עבר לך בראש??
(ובכלל, האוייב האמיתי הוא הקישוא).
-----------------------------
במה ציירת את זה?
[ליצירה]
ראשית כל ברכות לרגל פרישת הכנפיים. כולנו צריכים להחליף זהות מפעם לפעם כדי לעוף לגבהים חדשים.
שנית- הארה כללית:
אני קורא את השיר. אני קורא אותו שוב. פעם שלישית.
ונעצר.
כמה טוב שיש כאן באתר שירים שעוצרים אותי וגורמים לי ליקרוא אותם 3 פעמים. בשביל דברים כאלה שווה להיות חלק מהיצירה הזאת שנקראת 'צורה'.
ולשיר עצמו:
יש כאן דימוי אחד שולט, של הנפש כים.
שירים רבים משתמשים בדימויים כאלו, אך הרבה פעמים בצורה פשטנית. כאן הים הוא דווקא מורכב.
שני כוחות- גאות ושפל, שני מצבי נפש הפוכים.
שני המצבים הקיצוניים מובילים את הדמות בשיר אל כאב.
מכאן כבר אני לא לחלוטין משוכנע:
נראה ששני הכוחות הם בעצם שני תיאורים הפוכים לאותו דבר.
הליכה עד הקצה. עד קצה הכאב והתפיסה לגאות, עד סוף התהום והספיגה בשפל. מעצמך לתוכך, שניהם בו זמנית. גבול הכאב והספיגה- שניהם שווים, והפוכים
מיצוי עצמי ללא גבולות אך ללא וויתור עצמי. התוצאה הבלתי נמנעת היא תמיד התנפצות.
עוד ביטוי לכפילות הזאת, של מיצוי עצמי מבפנים ומבחוץ- היא נקודת המבט המורכבתה של הדמות . האם הים בתוכה, מחוצה לה היא עצמה?
אני לא בטוח שהשניות הזאת מכוונת, אבל היא מוצלחת ותורמת לשיר בכל מקרה.
ההתנפצות, הצעקה, הסחרור. ההליכה עד לקצה היא תמיד אלימה, תמיד הורסת. אפילו בתוך גבולות העצמי
"אָת גאות ושפל גם יחד, משתוקקת
לחוות את עצמך
לדעת."
שורה מצויינת שממצה את הרצון בחלק הראשון של השיר. אך החלק השני מבהיר לנו נקודת מבט יותר מפוכחת.
לא הכרחי לקרוע את עצמנו לגזרים, להתנפץ. החוף
(אולי האחר?)
הוא לא רק מה שמתנפצים עליו. זקוקים לו כמו עוגן. שפיות, אהבה, איטיות, אור הרמוניה.
סך הכל שיר מעולה מכול הבחינות. במיוחד השימוש באותו דימוי סוער של הים בחלק הראשון, בצורה מרגיעה בחלק השני, בעזרת החוף והעוגן.
הדבר היחיד שהפריע לי הוא המוטיב של האור, שאמנם מתאים הכללי של השיר, אבל זה מבבל בל כשיש דימוי אחד שולט, ואז עוד דימוי מופיע רק לכמה שורות (ודוקא החשובות ביותר).
אבל שוב, סך הכל שיר נפלא
בברכת "לגימות איטיות" ומרוות, ו"הרגלת נפשנו בטוב"
ובלי שום ירקות מיוחדים,
נביש
prednisolone side effects in dogs bilie.org prednisolone 5mg tablets
[ליצירה]
כמובן שברוב עצלנות לא טרחתי לבדוק את המקור וצטטתי הפוך, זה אמור להיות " בין ארור המן לברוך מרדכי" ועמכם הסליחה.
למרות ששעוד "ונהפוך" אחד לא יכול להזיק נכון?
[ליצירה]
לא הבנתי
בשורה התחתונה ראפ ישראלי אפשרי או לא?
ואם לא אז לא ממש הבנתי למה?
למשל סגול 59 עשה ראפ ממש בסדר, (למרות שהצד המוזיקלי על הפנים) ואפילו לשבק"ס יש כמה יציאות טובות (מוזיקלית, ומבחינת איכות הראפ).
אז מה הבעיה?
[ליצירה]
[ליצירה]
מר פרידמן הניכבד (אך המתעקש שיתיחסו אליו כאל מסטול)
חסר לי במאמר שלך סיכום, שאולי יבהיר למה ראית צורך במשל היווני (המעט סתום לטעמי) ואת הקשר שלו להצגת הדברים בעין היהודית.
מכיוון שלא הצלחתי לסכם לעצמי מה ניסית לומר בדיוק, הביקורת שלי תהיה נקודתית בדברים שהפריעו לי.
לגבי רבי נחמן, הציטוט פשוט לא נראה לי מקורי הוא לא מתנסח ככה בדרך כלל (אם כן אשמח לדעת מאיפה זה לקוח) זה יותר נשמע כמו ארז משה דורון או מישהו בסגנון.
לגבי הטענה על כוח נפרד. לא ברור לי מה אתה טוען. כשר' נחמן מדבר על דיבור עם האברים, הוא לא מתכוון שיש להם יישות עצמית. זו פשוט דרך להתגבר על הפעולה הרפלקסיבית של האדם. המקורות שהבאת בעניין כולם מובנים מתוך הקשרם המקורי, ולא מציינים שום יחס מיוחד לגוף.
מה שאתה מתאר כקטרזיס אינו אלא האדם עצמו. ולא שיש לי הוכחות לזה אבל אני גם לא מבין את שלך.
לגבי אליהו- מי אמר שהייתה לו ודעות? וכבר לימדונו ה"מי השילוח" ור' צדוק מלובלין וכמובן גם קירקגור על אלו שפעלו את הפעולות הדצתיות הגדולות ביותר דווקא מתוך הספק.
היהדות בוודאי לא מקבל את העול כמות שהוא. הציווים ה"גשמיים" נתפסים כהמשכת קדושה לעולם הגשמי. איננו מעונינים בגשמיות, וגם לא ברוחניות "שלא מהעולם הזה" סטייל ישו. אנו מוניינים להעלות את הכאן והעכשיו, למשמע אותו. לא צריך להאתעמק במושגים של כוח עליון ונסתר בשביל זה.
עצם האקט של לקיחת פעולה בנאלית והפיכתו למעשה "דתי" ממשמעת אותו, חוצה את הגבולות שבין הגשמי לרוחני. "רוחני" בהקשר זה הוא דבר בעל משמעות.
(אפילו עם זו משמעות רק במסגרת המערכת הסגורה של הדת. שכן מסגרת זו טובה כמו כל מסגרת אחרת)
המקרים ההסטוריים שציינת אינם תיאור של האדם הנותן לכוח אחר להשטלת עליו. להפך זה האדם בשיא אנושיותו. המהפכנים בצרפת ביקשו להרוג את ה"מלך" בכל הרמות- כלומר גם להרוג את אלוהים ולהמליך את עצמם. אין שום מרחק בין השכל לאדם. הרצון הוא אותו רצון, ולא קיים דבר מלבדו.
שוב- המאמר עצמו מעורפל ולכן אין לי איך להתקיף אותו חזיתית.
אולי הדברים שאתה אומר בסופו של חשבון לא כל כך רחוקים ממה שאני חושב.
נביש
[ליצירה]
[ליצירה]
משובח...
השורות האחרונות כובשות,
אני לא עומד בפני מילים כמו 'כפיסים' ו'פרודות',
עברית עושה לי את זה...
השורה "תשפיע אהבה" מעט מיותרת, לטעמי, ואולי גם ה "ואני עץ"
אבל זה רק אני , מעדיף רמיזות על פני ישירות,
בכל זאת נוגה וניפלא
שמואל
[ליצירה]
הממם..
אני אנסה לא לחרוץ דעות, אלא רק לשתף בהרהורים שעלו לי בעקבות השיר (המוצלח לכשעצמו) והתגובות
הנימה פסימית ביותר, כמעט ואין כאן מחאה, יש כאן אפילו סוג של וויתור, של קבלת הגורל של אלו המגורשים תמיד.
מבין השורות עולה האפשרות (בכוונה או לא) שאלו שמגרשים כבר אינם יהודים, שכן יהודים מוגדרים ע"י נרדפותם...
הבכי כשפת היהדות...
דימוי מקסים, אך באמת כפי שהעירה סומסום זה לא דמותו של ר' עקיבה הלוחם המשיחי המהפכן.
ואולי שפת הבכי יכולה ליצור מילים חדשות, שיאמרו יותר מאשר וויתור וכניעה...
פוליטיקה מעניינת אותי פחות ופחות, אך אין ספק שההתנתקות היא תוצר של פוליטיקה בלבד.
אך עצוב לראות שהפוליטיקה מצליחה לעוור אותנו לסבל אנושי .הדבר נכון ימינה ושמאלה , אך כאן אנו מתעסקים בסבלם של אנשי גוש קטיף.
מבלי להגרר להשוואות וסדרי גודל (שואה, טרגדיה, אפוקליפסה, קטסטרופה) יש כאן בני אדם שסובלים. הם לא עוברים דירה, הם נאלצים לוותר על מפעלי חיים שלמים.
קל לדמיין בולדוזר גדול מרים גוש אדמה, עליו בתים גנים, מפעלים בתי קברות,כנסת,ספר- ומעביר אותה לנצנים. אבל בני אדם אלו הולכים לעבר מציאות לא ברורה וכואבת. לא טרגדיה בסדר גודל אונברסלי. "רק" "קומץ" בני אדם, שעברם נשלל ועתידם לא ברור.
לא משנה אם אנו מליטריסטים, פציפפיסטים, בעד או נגד התנתקות, אסור להתעלם מהסבל האנושי הממשי.
נביש
[ליצירה]
הנה מתעוררים בי רצונות לשחוט איזה כבש, להקריב מנחה לבעל, לשאת תפילה לדגון, ולהשתחוות לאשתורת.
ואתם חשבת שהרגתם את יצר העבודה הזרה...
יום טוב וחציל
נביש,
[ליצירה]
מודה אני למדור ה"יצירות אקראיות" שזימן לי מפגש חפוז עם ידיד גמוז, כי כל המיקרים הם מאיתו יתברך ויש בזה גם כן סדות גמוזים והעניינים ידועים ומבוררים ליודעי ח"ן ולאנ"ש ויעויין שם מה שכתבנו באריכות ודו"ק
ובאשר לפיהוקיך, כבר ידוע מה שנינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום ומה שפירש רש"י על אתר שעמום- שגעון, ורק משיגיונות אפשר שיהיו נכתבים מזמורים נאים כמש"כ "שגיון לדויד" והדברים נפלאים ויקרים מפז רב ועי"ש ודו"ק
תגובות