עד לשדו.

ועת ארים ידי אל המגלב

אטבול ראשית עטי בקסת

ואנסח במילים יפות

את הגזרות והצווים,

ובשתיקה תפנה לי את הלחי

ואת הלב, ואת היד

וכל סימן אדום,

וכל צלקת

תניח לרגליי בהכנעה

וגם תודה לי:

הן להכניע לבבך הסורר באתי

ללמדו על הסכלות

שבאהבתו אלי

ואל חסדי.

אני תליינית מנחמת:

עם כל סכין אני נועצת

הרבה מילים רכות

והדמעות שלי חמות כל כך

והן יפות כמו הדם תחתינו

ושקופות, שקופות.

אני רואה דרכן את כל השקר

ואת החולשות שבי.

אין מי שיבכה כמוני

לכשיבואו הנשרים אל גופתך.

בלהט,

אני מפשיטה את העור,

מחטטת בפצע,

מסירה רקמות,

למצוא פירורים של רגש

שטרם חדלו לפרפר.

המכונה  הזו שהיא אתה

חייבת לגווע.

חייבת למצוא את מותה.

אסור לך לאהוב אותי,

אתה לא מבין?

ומתוך ההרס שהיית,

ממש כשעונו של הוק בבטן התנין,

לב אחד,

עדיין,

מרעיש את לילותיי.