אני הולכת בזמן שלי.
הולכת אותו לאיבוד
לדעת,
מבלי דעת
איך לסגת מהנפילה.
במעגלים,
בנקודות,
אני הולכת להאיר
ומעירה בי
את כל השאלות
שנענו,
ונקברו,
ונשרפו חיים,
בחממת חיי שמתו.
אז מה אם אני צוחקת?
זה הכל מת בלי דמעות.
[ליצירה]
יפה. גם אם עצוב במידת מה.
הפריעה לי קצת הקטיעה של המשפט במילה "שליוו". אני הייתי מעבירה אותה לשורה אח"כ בשביל המשקל. מצד שני, אולי זה בכוונה, בשביל האווירה הכואבת?
ואני מנסה להחליט אם להקריא לה את התווים שלה ככה זה אכזרי או נכון.
[ליצירה]
טוב.
עכשיו קראתי את זה שוב, והבנתי את השיר מזווית קצת אחרת.
אני חושבת שבעצם אנחנו מדברות על אותו הדבר. אני חושבת שאלו שני דברים שאי אפשר להפריד ביניהם: הכתיבה והגילוי.
מאיך שהבנתי את השיר בהתחלה, חשבתי שהכוונה היא שהמשמעות מתגלה לכותבת רק *אחרי* הכתיבה, בקריאה חוזרת.
אבל בעצם זה בא יחד - תוך כדי כתיבת המילים בוחנים את הדברים וככה מגלים מה בעצם יש שם, כך שבסופו של דבר המילים הן רק המסגרת למה שחשבתי תוך כדי הכתיבה.
אז בעצם כל ההבדל הוא ביחס למילה "עט". האם מדובר בתהליך הכתיבה שעוזר לחשוף את המחשבות, או שדווקא כתיבת המילים שחושפת - שעם זה אני לא מסכימה.
מקווה שמישהו יבין משהו מכל זה, כי זה נורא מבולבל.