אני הולכת בזמן שלי.
הולכת אותו לאיבוד
לדעת,
מבלי דעת
איך לסגת מהנפילה.
במעגלים,
בנקודות,
אני הולכת להאיר
ומעירה בי
את כל השאלות
שנענו,
ונקברו,
ונשרפו חיים,
בחממת חיי שמתו.
אז מה אם אני צוחקת?
זה הכל מת בלי דמעות.
[ליצירה]
אני מתארת לעצמי שהשבירה של הסגנון מכוונת. אני פשוט חושבת שהיא לא האמצעי הנכון לזה.
למה בסוגריים? זה היה עובר טוב באותה המידה גם בעדיהם.
אפילו להיפך - בחלק מהמקרים (כמו "האמנתי בך") מה שמופיע בסוגריים אמור להיות החלק החזק יותר בקטע. הסיכום שלו. ובעיניי לפחות, הסוגריים מאוד מחלישים את האמירה.
[ליצירה]
סו -
איזה כיף של סיפור! קצת שיפר לי את המצברוח אחרי כל הבלאגן שהיה לי הבוקר. תודה :)
ועוף - אתה לא יודע כלום. אין-אין-אין כמו גשם, ולא משנה באיזה סיטואציה. אני *אוהבת* שיורד לי גשם כשאני מחכה לטרמפים. זה עוזר להעביר את הזמן בכיף.
שונאת לחכות לטרמפים בימים החמים של הקיץ כשאין איפה להתחבא מהשמש...
[ליצירה]
בטח זה בככל לא מה שהתכוונת לומר, אבל מה שאני הבנתי מפה, זה שאסור לבזבז את הזמן פה בעוה"ז, כי הוא מוגבל, ואת המנוחה נמצא אח"כ.
רק לא הבנתי למה זה צריך להיות "עשרת אלפים", לעומת האחד שהוא אתה.
שיר מעורר מחשבה ומקסים.
[ליצירה]
הממ...
אלמ-צהיי-ביינה (כתבתי נכון?), אהבתי את מה שכתבת על המס' המרוכבים...
אני דווקא חשבתי על זה מכיוון אחר (הרבה פחות פילוסופי ומעניין משלך:P). אני פשוט הנחתי שאין יחס אליהם מכיוון שהם לא טבעיים... וכנראה שאת הדמיונות שלנו צריך לשמור לספרים, או לעצמנו בראש. צריך לדעת להפריד ביניהם לבין המציאות.
לא שאני נגד דמיון - כל מי שקצת מכיר אותי יודע את זה מצויין... אבל צריך לדעת להפריד.