אני הולכת בזמן שלי.
הולכת אותו לאיבוד
לדעת,
מבלי דעת
איך לסגת מהנפילה.
במעגלים,
בנקודות,
אני הולכת להאיר
ומעירה בי
את כל השאלות
שנענו,
ונקברו,
ונשרפו חיים,
בחממת חיי שמתו.
אז מה אם אני צוחקת?
זה הכל מת בלי דמעות.
[ליצירה]
אוף
אתם ממש מרגיזים!
בהתחלה אתם מתלוננים על כך שכל היצירות של שמואל הן פוליטיות, וכשהוא מקשיב לכם ומפרסם גם משהו מסוג אחר אתם פשוט ממשיכים להתלונן? מה אתם רוצים???
ולשמואל - שיר חביב ביותר, אבל אם יורשה לי להעיר לגבי השירים האחרונים שלך - התיאורים מקסימים, אבל אתה בעצם לא *אומר* כלום... אני חושבת ששירים אמורים להעביר תחושה כלשהי, ולא רק לתאר, אחרת זה עלול להישמע חסר רגש כמעט כמו רשימת מכולת...
מקווה שהבהרתי את עצמי.
[ליצירה]
אח....
הצלחת לעשות לי כאן צביטה בלב...
וכאן נכנסת המורה לספרות: "זו הנקודה בה העלילה מסתבכת. מכאן נעבור דרך שיאו הדרמתי של הסיפור והישר אל ההתרה והסיום".
ממשיכה...
[ליצירה]
הממ...
זה מעורר הרבה מחשבות. האם באמת אנחנו כותבים כדי להפוך את המציאות למילים ולהרחיק אותה? לייפות אותה?
אני לא יודעת. יכול להיות. כבר מזמן אני יודעת שיותר מדי ממה שאני רואה אני הופכת לעצמי לסיפורים כדי להתמודד.
זה רע?