[ליצירה]
התחברתי.
לתיאור, למטאפורות ולסצנה.
(אגב, זו חוויה מעניינת לקרוא את השיר הזה כשברקע מתנגן משהו של לינקין פארק - גם הם סוג של ים רגוע למרות הסערות..)
[ליצירה]
תמיד זה ככה. הרבה יותר קל, לי לפחות, להיות ביקורתית עם עצמי על מה שיכולתי להיות ואינני, מאשר פעם אחת, לאהוב את עצמי על מה שאני.
כאלה אנחנו.
זה עדיין לא אומר שזה טוב.
[ליצירה]
בעיני לא, כי אמנם המקבילה למשפט שלי היא "הנה לא ינום ולא יישן", אבל דווקא חיפשתי פסוק שתהיה בו אמרה לקורא, שתביע את מה שהמשפט שלי מנסה להעביר- שלמרות המצב, המזעזע כ"כ ביומיים האלה- ובשבילי, ובשביל כל החברים המתים שלי,בשנים האחרונות, זה מה שאני מנסה לומר לעצמי.לא להפסיק לבטוח.
[ליצירה]
הי,
חומד,
אני יודעת שזה לא קל בכלל.
אני מתארת לעצמי שאת רוצה, ומנסה, ומרגישה שזה גדול עלייך, שאת נבלעת.
אני מנסה להבין מה עושה לך יותר רע, זמן הגלישה, או אופי הגלישה.
אבל אולי הגלישה הזו היא כמו קשר חונק, עם מישהו שאתה אוהב, אבל שלא משאיר מרחב, ולפעימים בדברים האלה אולי כדאי להפסיק לגמרי לתקופה מסויימת, כדי לא להרגיש כבולה ותלותית בזה. כדי להתנקות.
ואז לחזור. מודעת לעצמך, פחות נעלמת, פחות נכשלת.
מה דעתך?
[ליצירה]
שי- אהבתי!!
שומעת את בכיו של הילד
שמתחבא בחדר סגור
בועט בכל כוחו בדלת
וחושב בלב שאסור
רוצה רק לחזור למציאות שידע
עם אמא בגן, בשלווה
כשיכל ללכת ולאחוז בידה
רוצה להרגיש אהבה...
ומגלה ילד שגדל
והפך שלם ואיתן
..
אולי דווקא בגלל
אותו זיכרון קטן.